טיפשים וגרוע מכך

לסטיבן פאדוק לא הייתה שום בעיה להחזיק כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ בכמות שמספיקה לפלוגה שלמה ולצאת למסע רצח בלאס וגאס, כי רכישת נשק בארה"ב קלה יותר מאשר רכישת רכב. הטמטום של האמריקנים בנושא הזה מרתיח את הדם כל פעם מחדש, לא רק בגלל התוצאות הנוראות אלא גם בגלל חוסר ההיגיון המוחלט העומד מאחורי הטענה הבסיסית בדבר הזכות לשאת נשק. התיקון השני לחוקה קובע כך: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". ברור לחלוטין שאת חציו השני של המשפט יש לקרוא בזיקה לחציו הראשון: הזכות לשאת נשק מיועדת לקיים "מיליציה ערוכה היטב" כדי לשמור על בטחונה של המדינה. הסעיף הזה נועד לאפשר לאזרחי 13 המושבות, שמרדו נגד אנגליה, לשאת נשק לצורך מלחמת העצמאות. הוא קובע במפורש שזכות זו היא במסגרת של "מיליציה ערוכה היטב". אין שום קשר בין זה לבין התחמשות פרטית מכל הבא ליד, ללא צורך ברישיון ולעיתים אף ללא צורך להזדהות. את זה יכול להבין כל ילד, אבל הפוליטיקאים האמריקנים מתעקשים להפגין חזות של אידיוטים גמורים ולטעון שהחצי השני של המשפט עומד בזכות עצמו. למה? כי הלובי של יצרני הנשק הוא אחד החזקים ביותר בארה"ב, ודואג לשמן בעשרות מיליוני דולרים את מסעי הבחירות של חברי הקונגרס. כן, זהו שוחד לכל דבר, הניתן בגלוי ומוליך מדי יום לתוצאות קטלניות. זו כבר לא טיפשות; זה רצח.

"טיפשות" היא מילה קטנה מכדי לתאר את הגורם לכך שאף שר לא הגיע לטקס האזכרה הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים. גם "טמטום" עושה חסד עם האחראים, ומיד ננקוב בשמותיהם. מדובר ברשלנות פושעת, לא פחות מכך. הממשלה הזאת ידעה לעשות רעש ומהומה סביב טכס חד-פעמי לציון יובל לשחרור יהודה ושומרון, והצליחה לשכוח לחלוטין טקס שנתי מרכזי המתקיים למעלה מארבעה עשורים. מדוע? כי יושבים שם שורה של דבילים שעסוקים יותר מדי בפוליטיקה ופחות מדי בממשל. הבטחנו לכם את שמות האחראים. ראש וראשונה להם: מירי רגב, יו"ר ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. דומה שטקס אינו מעורר מהומה ולא מעניק לה חשיפה תקשורתית, פשוט לא מעניין אותה. יתר חברי הוועדה: בנימין נתניהו, זאב אלקין, נפתלי בנט, סופה לנדבר, דוד אזולאי, אופיר אקוניס, איוב קרא. האחראי מספר אחת בדרג הפקידותי הוא מזכיר הממשלה, צחי ברורמן, שזהו אחד מתפקידיו. ומי שחושב שמישהו מהם יטול את האחריות וישלם את המחיר – הוא בעצמו טמבל לא קטן.

השבוע נחשף שהשופטת המחוזית ורדה מרוז קיבלה עתירה של ארגון עדאלה והורתה למשטרה למסור לו ולפרסם ברבים פרטים רגישים מתוך נוהל הפתיחה באש. למרבה המזל, בית המשפט העליון – בפסק דין קצר ועוקצני למדי – ביטל את ההחלטה הזאת, שהייתה עלולה לתת מידע חיוני למחבלים ורוצחים ולעלות בחיי אדם. עם כל הכבוד למרוז, ההחלטה שלה הייתה גילוי של טיפשות – ולא רק לגופה, אלא גם ובעיקר לאות זהותו של מי שביקש את הגילוי. ארגון עדאלה מתנגד לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, מה שאומר שהוא מתנגד לקיומה. הארגון הזה העמיד סיוע משפטי לעזמי בשארה, ורבים מחבריו מזוהים עם בל"ד. בית המשפט לא יכול להתעלם מהעובדה הזאת. לא מדובר בארגון ניטרלי שכל עניינו בזכויות האזרח, אלא בארגון בוגדני שנלחם מתוך המדינה במטרה להרוס אותה. תאמרו: הצדק צריך להיות עיוור. ממש לא. בית המשפט תמיד שוקל מי עומד לפניו. עונשו של בעל עבר פלילי יהיה חמור מעונשו של מי שהסתבך לראשונה. מי שפועל בחוסר נקיון כפיים לא יקבל עזרה. תובע סדרתי יכול לגלות שנאסר עליו לתבוע. ועוד כהנה וכהנה. התעלמות מזהותם של בעלי הדין איננה צדק; היא טיפשות.

ככל שאני עוסק יותר בנשיא ארה"ב, אני מגיע למסקנה שהוא טיפש. הפופוליזם, הציוצים, ההתגרויות, צורת הדיבור – כל אלו נובעים מטיפשות. אז איך הוא הצליח כל כך בעסקים? כי טיפשות היא שם כולל למנעד רחב של התנהגויות, ואדם יכול להיות גאון בנושא אחד וטיפש גמור באחר. קל לי לדבר על עצמי. את לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב סיימתי בהצטיינות, אבל מוטב שלא תשאלו מה היה ציון הבגרות שלי במתמטיקה. אז מה – אני חכם או טיפש? בהיסטוריה אני חכם, במתמטיקה אני טיפש. כנ"ל ביכולות כתיבה: אין לי שום בעיה לכתוב ידיעה חדשותית בת 2,000 מילה; תבקשו ממני כתבת דיוקן באותו אורך – ואני אלך לאיבוד. זה נכון לגבי רוב בני האדם: לכל אחד יש סט שונה של כישורים, והשורה התחתונה שלהם קובעת האם בגדול הוא חכם או טיפש. טראמפ כנראה חכם מאוד כאשר מדובר בניהול עסקים בכלל ונדל"ן בפרט, וטיפש גדול כאשר מגיעים לניהול ארה"ב. ניסיון בניהול יכול להיות יתרון למנהיג פוליטי, אבל הוא לא תנאי שאין בלתו. חשובים הרבה יותר ידע בענייני העולם והמדינה, נכונות להקשיב, יכולת לקבל החלטות, עבודת צוות ומנהיגות. כל אלו מרכיבים את החוכמה הדרושה כדי לעמוד בראש מדינה, על אחת כמה וכמה – בראש ארה"ב. לטראמפ אין אותם, ומה שעוד יותר גרוע – הוא מסרב להכיר בכך שאין לו אותם ולפצות על כך בעבודת מטה סדורה וביכולת לקבל את דעתם של אחרים. הוא אשר אמרנו: טיפש.

ראיתי השבוע סוכה ליד מסעדת ברגר קינג בתל אביב. אני לא יודע האם מה שראיתי הוא תוצאה של טיפשות או של בורות. ראשית, הסוכה עומדת כולה מתחת לגג של הבניין – מה שאומר שהיא פסולה לחלוטין. שנית, היא הוצבה במסעדה המוכרת בשר שאינו כשר ופתוחה בשבתות וחגים – אז למי בדיוק היא מיועדת? לאוכלי נבלות וטרפות ולמחללי שבת שיחליטו שדווקא את מצוות סוכה עליהם לקיים? שלא תבינו אותי לא נכון: טיפה מסורת עדיפה על העדרה המוחלט, ומצווה בודדת טובה יותר מאפס מצוות. אבל בכל זאת, צריכים להיות בעסק טיפה היגיון וטיפה שכל. הצבת סוכה פסולה במסעדה טרפה מלמדת במקרה הטוב על שטחיות תהומית, ובמקרה הגרוע – על צביעות מרקיעת שחקים. במבט רחב יותר, זוהי דוגמה לתופעה נרחבת בחברה הישראלית החילונית: מאמצים מתוך חגי ישראל את המרכיבים החיצוניים בלבד, בעיקר את מרכיבי האוכל (תפוח בדבש, סופגנייה, אוזני המן, מצה, מאכלי חלב). אלא שזוהי גישה הפוכה בתכלית ליהדות, המבקשת לנווט את כל מהלכיו של האדם במטרה להופכו לטוב יותר ומוסרי יותר. הנצרות היא שמתעסקת בסממנים חיצוניים עיתיים – וראינו להיכן היא הביאה את עצמה ואת האנושות. רוצים יהדות? מצוין, אבל תבינו במה מדובר ואל תהפכו אותה לפולקלור זול וילדותי.

קל מאוד להזדהות עם המצביעים הקטלונים שנתקלו בהפגנת כוח של משטרת ספרד וסיימו את היום בבתי חולים או כשהם מדממים אל מול המצלמות. לכאורה, הייתה כאן פעולה דורסנית נגד הרצון לממש את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר: להצביע ולהשפיע. ומכאן קצרה ביותר הדרך לקביעה שממשלת ספרד נהגה בטיפשות, ולא רק באכזריות. אלא שהמצב הרבה יותר מורכב. כפי שאנו יודעים היטב מנסיוננו, תמונות מספרות שבריר של סיפור ואינן מסוגלות – וגם לא מתיימרות – להעביר אותו במלואו, ודאי לא כאשר הוא מורכב. הן מציגות רק את מה שנקלט בעדשות באותן שניות או דקות, ותמיד הצד החזק ייצא מהן רע. במקרה של קטלוניה, ממשלת ספרד צדקה. בית המשפט החוקתי של המדינה אסר לקיים את משאל העם על עצמאות החבל, וקיומו למרות זאת היה פעולה ברורה של התמרדות. שום ממשלה – במיוחד לא ממשלה דמוקרטית במדינת חוק – אינה יכולה להשלים עם מעשים כאלו. תארו לעצמכם שמחר תבקש פלורידה לקיים משאל עם על היפרדות מארה"ב; ודאי שתהיה חובה למנוע את קיומו, אפילו בכוח. המצביעים הקטלונים רצו להתגרות בממשלה המרכזית, הם רצו את התמונות של האלימות והדם – וזה מה שנאלצה מדריד לתת להם. זו לא הייתה טיפשות; זו הייתה הגנה עצמית מחוסר ברירה.