מנחם יצהרי, גמלאי של התעשיה האוירית אינו מוצא מנוח לנפשו לא ביום ולא בלילה. פגשתי בו בביתו שבנווה נאמן בהוד השרון. הוא שולף מתיק עב כרס מסמך אחר מסמך, נראה מתוסכל, מדבר בלהט ואומר לי: "אהפוך עולמות עד שאמצא את אחי החי שנעלם בגיל שש וחצי מביתו בראש העין ב-1952 וריסק את כל המשפחה. המדינה יודעת על הפרשה הזו וממשיכה לרסק את המשפחות עד היום הזה. עליה להודות על העוול שנעשה, להכיר במשפחות שילדיהן נעלמו, לבקש מחילה, לשלם להם פיצויים, וללמד בבתי הספר את פרשת הילדים החטופים כפי שמלמדים על השואה כדי שמקרים כאלה לא ישובו עוד".
בעברו, כיהן מנחם כחבר במועצה הדתית בהוד השרון, היה ממייסדי הליכוד בהוד השרון וחבר מרכז הליכוד. עד שנת 1995 כיהן כיו"ר מטה גיוס בהוד השרון והתנדב למשמר האזרחי בכפר סבא. "ברגע שנודע להם שגיליתי שאחי החטוף חי, התנערו ממני והוציאו אותי לגמלאות", מחייך מנחם במרירות.
מנחם יצהרי (חתוכה) נולד ב-1948 באזור ראדע שבתימן לאביו מורי סאלם בן שמעון יצהרי ולאמו חממה בת נסים ומרים חתוכה. חצי שנה לפני עלייתם לארץ האם חממה מתאלמנת ועולה ב-24.9.1949 לארץ עם שני יתומים: שלמה הבכור, בן שלש וחצי ומנחם בן השנה וחצי. משכנים אותם במחנה עולים א' בראש העין. במחנה, שני מבנים-ביתנים ששירתו בעבר מחנה בריטי ועתה משמשים את משרדי הממשלה, מרפאות ובית תינוקות. בסמוך לביתנים פזורים אוהלים הנועדים לקלוט עולים מ-1949-1951.
שיט בירקון לקראת סוף שנת 1951 עוברת המשפחה מאהל לדירה בת חדר אחד, מטבח ושירותים הנמצאים מחוץ לבית ברחוב שיכון ג' מס' 61 בראש העין. באותה עת, תקופת הצנע, מצב העולים מבחינה כלכלית קשה, על אחת כמה וכמה לאם חד הורית. המשפחות מקבלות תלושי מזון. יוסף עמיר, איש הסוכנות, מוותיקי התימנים שהגיעו לארץ, משמש כנציג המוסדות ואיש הקשר עם העולים והוא זה שהיה אחראי גם על חלוקת תלושי המזון.
בשנת 1952 שלמה עושה את צעדיו הראשונים בכתה א' בבית ספר יסודי של החינוך העצמאי. הוא מבקש מאמו 5 לירות על-מנת להשתתף בטיול כיתתי, בשיט בירקון. במהלך הטיול שלמה נישרט ברגלו מארגז הכלים שהונח בסירה. הוא חוזר הביתה ומתפקד כרגיל, אך האם הדאגנית לוקחת אותו למרפאת מחנה א' (שם קיבלו תושבי האוהלים שירותי המשך), על-מנת שהפצע ברגלו יטופל. במרפאה רשמו את כתובתו ושמו ושילחו אותו לביתו. האם חממה עובדת באותה עת במשק בית אצל ארבע משפחות בכפר סירקין, לשם היא עושה את דרכה ברגל מראש העין הלוך וחזור מרחק של 15 ק"מ. באותו זמן מי שמשגיח על ילדיה הם שכניהם, בני דודם שלמה וצביה חתוכה.
למחרת מגיע לבית המשפחה (ללא הזמנה ועל דעת עצמו) צוות רפואי מטעם משרד הבריאות שכלל חובש וחובשת, שהכירו את כל אנשי המקום וכן נציג ממשרד הרווחה יוסף עמיר, שממנו קיבלו מידע על המשפחה ומי שהראה להם את מקום הבית. הם מסבירים לבני המשפחה השומרים על הילדים (עולים חדשים, אנשים תמימים שבקושי דיברו את השפה העברית) שבאו לקחת את שלמה לטיפול בבית החולים בילינסון. שלמה בן שש וחצי, ילד בהיר עור ויפה תואר, נלקח על-ידם ללא רשות אמו.
האם חממה חוזרת מהעבודה ושלמה איננו. יחד עם אחיה צדוק חתוכה, שהתגורר סמוך אליה, נוסעים לבית החולים בילינסון ורואים את שלמה שוכב במיטה. בעוד האם הולכת להביא מים לבנה, הצוות הרפואי מגרשם בבושת פנים ואומר להם: "נגמר הזמן". למחרת, מתכננת האם לשוב ולבקר את בנה בסיום יום עבודתה. כשהיא חוזרת לביתה מכפר סירקין היא צופה באנשים המתגודדים סביב ביתה ומתבשרת כי הגיע שליח מבית החולים והודיע כי בנה שלמה נפטר...
אל חממה מצטרף בן דודה צדוק מעודה חתוכה ושניהם הולכים לראות את גופת הילד. כשהם מגיעים לבית החולים, נאמר להם על-ידי הצוות הרפואי: "לכו הביתה כבר קברנו אותו" (וזאת בניגוד לכללי היהדות).
שטיפת מדרגות מאז אותו יום ואילך מסרבת האם להאמין שבנה מת משריטה ברגל. מצבה הרפואי והנפשי מחמיר מאוד וקשה לה לפרנס את בנה מנחם. היא נישאת בשנית לגבר גרוש שמכירים לה. מנחם כבר בן 14 וקיימת אלימות בינו לאביו החורג שלא הסכים שהאם תכבס לבנה ולא אפשר לה להכין לו גם אוכל. "ראיתי את סבלה של אמי מאבי החורג והחלטתי לדאוג לעצמי", אומר היום מנחם ומוסיף: "בחצר הבית עמד צריף רעוע ששימש לי למגורים, שם גם הכנתי אוכל לעצמי. למדתי בבית ספר עממי של אגודת ישראל ואחר כך למדתי את מקצוע החריטה וכרסום בבית ספר מקצועי עמל ב"מקס פיין". ביום עבדתי במפעל לחריטה וכרסום שייצר אביזרי גז, בלונים וברזים לכיריים של תנורי גז ובערב, כאמור, למדתי ב"מקס פיין", עד לגיוסי לצבא בשנת 1966. בתום שרותי הצבאי השתחררתי בדרגת סמל ראשון. סירבתי לחתום קבע ויצאתי לחיים אזרחיים. עבדתי בין היתר בגננות, בשטיפת מדרגות ובניקוי כיתות בבית הספר סינגלובסקי בתל אביב. ב-1970 נישאתי לרעייתי שושנה שעבדה במושב משען במשק בית ובחקלאות. רכשתי דירת חדר בנווה נאמן ב-8,000 לירות ובמהלך עשר השנים הבאות הרחבתי את הדירה לחמישה חדרים. השתתפתי במלחמות ישראל ובמלחמת יום כיפור שהיתי 160 ימים בתעלה שבסופם החלטתי להצטרף אל עובדי התעשיה האוירית שם עבדתי 41 שנים עד צאתי לגימלאות ב-2015 בגיל 67".
מנחם מתייחס להיעלמות אחיו שלמה - "לא פעם אחת אמי הייתה אומרת: באתי לארץ עם שתי עיניים בריאות ועקרו לי עין אחת (דימוי לילדים). לא היה גורם ממשלתי שישמע את הבעיה ויטפל בה. סירבו לשמוע את בני המשפחה. כעבור שבועיים האם זוכרת שיוסף עמיר, איש הקשר מטעם משרד הרווחה ביקש ממנה את תעודת העולה שלה על-מנת למחוק את שמו של בנה כדי שלא ישלמו לה את התשלום הסמלי עבור תלושי המזון של הילד שאיננו. "לדעתי", מדגיש מנחם, "רצו למחוק את מספר תעודת הזהות של הילד החטוף כדי שלא נחפש ויהיה קשה להעלות על עקבותיו".
מתחקיר שעשה ב-1994 בקרב משפחות רבות שילדיהן נעלמו מראש העין התברר לו שגם מהם נלקחו מסמכים ולא הוחזרו להם וזאת על-מנת לטשטש את עקבות הילדים. מנחם מספר: "בכל ביקור שלי אצל אמי במהלך השנים עד שנפטרה ב-2001 הייתה שופכת את ליבה ואומרת: אני חולמת ששלמה נמצא בקשיים וקשור בחבלים והוא מבקש להותירם. פעם אמרה לי שחלמה שהוא נמצא ביער וצריך לחלץ אותו משם. זמן רב, במהלך השנים, הייתה מתבודדת בסופה של הגינה בראש העין, יושבת למרגלות עץ הזית בוכה ומקוננת על שלמה שלה".
"אחיך חי" ב-1994 נופל למנחם האסימון. הוא מרגיש כי עליו לחקור את אמו וזאת אחרי שפרשת ילדי תימן קיבלה תאוצה ועלתה לכותרות התקשורת. הוא משתתף בכמה כנסים ורואה שהסיפורים על חטיפת הילדים דומה לסיפורה של האם שחזרה עליו שוב ושוב בעת שהוא היה מעביר את נושא השיחה לדבר אחר על-מנת שצערה לא יפגע בבריאותה. הוא מוצא תעודת עולה משפחתית שבו מספרי הזהות של בני המשפחה עוקבים זה אחר זה.
בדרך לא דרך הוא מגיע לממצאים רשמיים שאחיו חי וקיים ומופיע במסופים החשובים של המדינה עם תעודת הזהות שלו. באחד המסמכים שראה, מופיע שם אחיו שלמה כמי שהיה תושב ישראל עד שנת 1963. ב-1996 מנחם מגיש תלונה במשטרת כפר סבא בה הוא מבקש למצוא את אחיו. כעבור חודש וחצי הוא מוזמן למשטרה שם נאמר לו בעל פה: "מבחינתנו אחיך חי ושמו מוצפן במערכת אבל אין לנו סמכות לטפל בפרשה זו", והעבירו את תלונתו לוועדת החקירה הממלכתית בראשותו של השופט
יהודה כהן.
לפי בקשתו של מנחם נשלחת אליו תעודת פטירה רשמית שבה לא מופיע כלל מספר תעודת הזהות וכן לא צוין שמו הפרטי של הרופא שקבע את מותו של הילד שלמה ונכתב בה שסיבת המוות: טטנוס. "לדעתי" אומר מנחם "תעודה זו מזויפת". מה גם שלאחר מכן נשלח אליו מכתב רשמי שבו נאמר שקיימת השהייה לגבי תעודת הפטירה עד לבירור סופי.
ב-1995 זומן מנחם עם אמו ועם עדי הראיה של החטיפה לוועדת החקירה השנייה בראשותו של השופט יהודה כהן שהתנהלה בבית אגרון בירושלים לשעה שמונה בבוקר. כשהגיע תורו להתקבל ברבע לשתים עשרה בצהריים הוא עולה לדוכן, מתחיל לדבר, אך מיד משתיקים אותו וגם לא נותנים לעדים לדבר. "נגמר הזמן, נזמן אותך לפעם הבאה..." נאמר לו.
קודם לכן בוועדת שלגי, שהתכנסה ב-1994, מנחם המציא לה מסמכים, אך מישהו מחברי הוועדה התקשר אליו והציע לו לרדת מהפרשה "כי לא יעזור לך כלום".
לפי מספר תעודת הזהות ושנת הפטירה כל פקיד של בית עלמין מסודר יכול למצוא בקלות את מקום הקבר. לא כך היה במקרה של שלמה אחיו של מנחם. בחיפושים קדחתניים שנעשו בבית הקברות סגולה שבפתח תקוה הקבר לא נמצא. לבסוף, הוליכו את מנחם לחלקת קבר ועליה תקוע מוט ברזל ועודדו אותו לעשות מצבה כאשר מחצית הסכום ישולם על-ידי בית העלמין. הדבר עורר תמיהה בעיניו של מנחם. לפני כארבעה חודשים בביקורו האחרון במקום זה עם חברת הכנסת
נורית קורן, יו"ר השדולה לחשיפת פרשת ילדי תימן - מצא מנחם בנוסף למוט הברזל מצבה על שמו של אחיו. "זה מה שנקרא בלוף אחד גדול", הוא אומר.
קודם לכן, לפי תעודת הפטירה שקיבל מנחם ובמסגרת פתיחת עשרה קברים לבדיקת די.אן.איי - ממצאי הדוח של המכון הפתולוגי באבו כביר הראו כי לא הצליחו להפיק די.אן.איי, כתוצאה מריקבון העצמות...
בבית הכנסת "כתר תורה" בשיכון נווה נאמן בהוד השרון מנחם יצהרי הקדיש למען אמו במסגרת של שבט יהודה פסוק הלקוח מספר בראשית פרשת ויגש, פרק מ"ה פסוק ל"ד: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו כן אראה ברע אשר ימצא את אבי".
"מה שמרגיז אותי במיוחד", מסכם יצהרי, "שאנשים יודעים שנחטפו ילדים ומגלגלים את עיניהם לשמיים כאילו הדבר לא קרה".
