אופי השבת הישראלית מאז קום המדינה השתנה לא פעם, ועוצב כפלסטלינה. עם זאת, העקרונות שהיוו את התשתית לחוקים ולהבנות שונות בהן הסטטוס-קוו ההיסטורי, כמעט שלא השתנו. השבת היא יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, וככזה הדבר מתבטא בהתנהלות השלטונית במרחב הציבורי.
ישראל אינה מדינת הלכה, אך בהחלט מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. למדינה אין שום יומרה לתחוב את אפה לאופן בו היחיד מציין או לא מציין את השבת שלו אלא אם כן יש בחילול השבת שלו פגיעה באחרים או בסדר התקין. כך למשל כאשר חילול השבת הוא פרטי תאפשר המדינה למיליוני מכוניות לנוע בכבישים, אך כאשר מדובר באוטובוס ציבורי תעשה המדינה הכל כדי לצמצם את הנסיעה בו, ולא רק משום שגם דתיים מממנים את חילול השבת. למדינה אין כאמור עניין לצמצם חילול שבת אצל יחידים ולעודד אותם לעבור לאוטובוסים, משום שכאמור היא אינה מדינת הלכה.
כדי להבין את החילוקים והדקויות לא רק בין חילול שבת ציבורי ממוסד לחילול שבת של הפרט, ניתן לעיין בחוקים ובהסכמים השונים לאורך השנים.
באופן עקרוני, אין חילול שבת ממלכתי. כל משרדי מוסדות השלטון סגורים וכך גם כל הפעילות הממשלתית הציבורית. נוהג יהודי זה מלפני יותר מאלפיים שנה אומץ גם ביתר מדינות העולם. בישראל, בה התחבורה הציבורית כפופה לשלטון המרכזי נאסרה כמעט לחלוטין פעילות זו, למעט קווים יוצאי דופן וגם הם בצמצום, והדבר אף עוגן בחוק בשנת 1991. גם עבודות התשתית הציבוריות אינן מבוצעות בשבתות. בשנות האלפיים, עם התפתחות התשתיות, החלה זליגה בביצוע עבודות רכבת בשבת ובהסכמים ממשלתיים משנת 2007 נקבע כי רק עבודות שיש בהן משום הצלת חיים, גם אם מדובר בחשש רחוק של ספק פיקוח נפש, יוכלו להתבצע באמצעות לא יהודיים. משבר הרכבת שפרץ לתודעה לאחרונה נבע כתוצאה מהפרת סיכומים אלה על-ידי חברת
רכבת ישראל, שבנוסף לעבודות שיפוצים החלה לבצע גם עבודות תשתית. החברה כפופה לחוק החברות הממשלתיות ולכן על שיקוליה להיות כלכליים ולא כלה המושפעים ממסורת ישראל, כפי שמחייב החוק לגבי נסיעת אוטובוסים. אחרי הפגרה צפויה הממשלה לדון בשינוי חקיקה, אותו הציע שר התחבורה בעניין, לחייב את משרד העבודה לשקול גם שיקולים של מסורת ישראל בבואו ליתן היתרי עבודה ביום המנוחה.
הסוג השני שייך לחילול שבת ממלכתי בתחום הפנאי והבידור. באלה נכללים שידורי הטלוויזיה הממלכתית (אז הטלוויזיה הישראלית וכיום תאגיד כאן). המדינה מעולם לא התירה רשמית את פעילותה, אך נאלצה לעשות זאת בעקבות צו ביניים של בג"ץ. שמורות הטבע והגנים הלאומיים פתוחים אף הם בשבת, ואף גובים תשלום מן המטיילים. עם זאת, התשלום משמש לתיחזוק שוטף של המקום ולא לצורך רווחים כלכליים. חילול השבת הממלכתי בתחומים אלה כפוף לדיני העבודה, וכפוף להיתר פרטני (מיוחד - בלשון המקצועית) מצד משרד העבודה.
סוג אחר של חילול שבת ממלכתי שייך לרמה המקומית-קהילתית. הוא כולל ספורט קהילתי, אירועים תרבותיים, מופעים במקומות סגורים, ומי שמממן או נותן לו חסות היא העירייה או המועצה. הדבר משתנה בהתאם לאופי הישוב, לחוקי העזר העירוניים ולהסכמים הקואליציוניים במועצה. היתרים אלה אינם מחליפים את חוקי המדינה אלא נכנסים בכל המקומות שבהם קיים שטח אפור.
מהכלל אל הפרט אחרי פירוט הענף הציבורי-ממלכתי, ניגע כעת בחילול השבת הפרטי, שגם בו יש הבדלים בין סוגים שונים. הראשון הוא זה שנועד לפרט ולצרכיו האישיים. בנושא זה אין הגבלה, וכך יכול אדם לשחות בים, לשמוע מוזיקה בפומבי, לצפות בערוץ 2, להזמין סרט בוי-או-די או לנסוע ברכבו הפרטי מקצה אחד של הארץ לקצה השני. מסיבה זו גם הותר השימוש במוניות השירות, תחבורה משלימה שבניגוד לרכבות ולאוטובוסים אינה מקבלות סבסוד ישיר מהמדינה.
סוג אחר קשור לעסקים הפרטיים. פעילותם של אלה נאסרה בשבת בחוק שעות עבודה ומנוחה כבר בשנות החמישים והשישים, ויישומה מונע מבתי מסחר לפתוח את שעריהם ולהתחרות באופן לא הוגן עם עסקים הפתוחים בשבת, ולמעשה לעודד את הציבור לקנות דווקא אצלם ביום המנוחה השבועי. הזליגה שהחלה בשנות התשעים ואיפשרה פתיחת עסקים בשבת אינה נובעת מסיכומים חדשים או משינוי בחקיקה, אלא מאכיפה רפה של מערכת החוק, שבימים אלה נידונה בבג"ץ.
כך גם נדונים בבג"ץ משחקי הכדורגל בשבת, שמענף חובבני הפכו לענף מקצועי ובכך נכנסו לכאורה להגדרת עבודה שלצורך ביצועה נדרש היתר מיוחד. כאשר היה הכדורגל חובבני הוא נכנס בהגדרה הראשונה שאיפשרה פעילות ללא הגבלה, ורק משהשתנה אופיו נדרש בית המשפט לעניין.
לסוג השלישי והאחרון שייך תחום הפנאי והבילוי שמעסיק עובדים, כגון בתי קפה, מסעדות ומועדונים. אלה קיבלו היתר כללי, כלומר היתר ענפי. גם הם מחויבים בהוראות שונות למנוחת עובדים שבועית של עובדיהם, אך במגבלות חמורות פחות. עם זאת, חוקי העזר העירוניים אוסרים עליהם ניראות יתר, ונאסר עליהם להוציא שולחנות החוצה ולמכור מחוץ למסעדה, לבר או לפאב.
הסיכויים להעברתם בכנסת של הצעות חוק לחילון השבת הציבורית על חשבון הדתת השבת הפרטית על בסיס אמנות שונות נדון לכישלון במצב הכוחות הפוליטי. הסיכוי היחיד לשינוי כלשהו עשוי/עלול להגיע דווקא מצד בית המשפט העליון, שבמקרה התחבורה הציבורית בשבת לא מצא לנכון ללכת לקראת מתן סעד לעותרים רפורמיים וחילוניים.
לנוכח נחרצות המחוקק בעניין קיבוע יום השבת כסמל לאומי במדינה, לבג"ץ אין יותר מדי מרחב תמרון וגם אם ירצה בכך ידיו כבולות. המציאות בשטח בה האכיפה שואפת לאפס אומנם קיבעה מצב בניגוד לרוח החוק, אך לא לעולם חוסן. מצב הדברים היום בו דתיים, אך בעיקר חילוניים, מבקשים לפתוח מחדש הסכמים שהתקבלו בעבר כדי לאפשר חיים בכפיפה אחת, מסתמן כגורם הראשון במעלה להגברת רף המתח ולהגדלת השסע בין שומרי שבת למי שאינם.
