לחשב מסלול מחדש

השבוע פרסמנו כאן, כי בקונגרס האמריקני חוששים שרוסיה תנסה להתערב בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס בשנת 2018 ובבחירות לנשיאות בשנת 2020. אז מה עושים האמריקנים עם החששות הללו? לפי הפרסומים הרשמיים – מתגוננים. מהדקים את אמצעי האבטחה על מערכות ההצבעה הממוחשבות, חושבים האם לחזור להצבעה ידנית, מחפשים דרכים למנוע שתילת fake news ברשתות החברתיות וכך הלאה. בצורה הזאת, הרוסים ינצחו גם בלי לעשות דבר. זה בדיוק כמו איום הטרור: די בכך שהוא מרחף באוויר, כדי לחייב את כולנו לעבור בדיקות ביטחוניות ארוכות בנמלי התעופה ולאבד זמן ותפוקה של מיליארדים רבים. מספיק שהאמריקנים יחששו מפני התערבות רוסית, כדי לשלוח אותם למסע הגנתי יקר ומורכב, וליצור קרקע פוריה לאין-ספור תיאוריות קונספירציה שיערערו את האמון בתוצאות הבחירות – בדיוק מה שהרוסים רוצים להשיג. האמריקנים חייבים להבין שמדובר במלחמה לכל דבר, ובהתאם לכך – לחשב מסלול מחדש. איש לא מנצח במלחמה על-ידי התגוננות בלבד, ונפוליאון צדק לגמרי כאשר קבע שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האמריקנים צריכים לצוד את ההאקרים ולחסל אותם, לכל הפחות מבחינה וירטואלית. הם צריכים לפתח יכולות לפגוע בתשתיות מיחשוב קריטיות של הרוסים, להדגים להם מה משמעות הדבר, ובמידת הצורך – גם לתקוף בצורה ממשית. הם צריכים להציף את הרשתות החברתיות בידיעות אמת על המתרחש ברוסיה של ולדימיר פוטין, ברוח אמרתו של עדלי סטיבנסון: "אם הרפובליקנים יפסיקו לשקר עלינו, נפסיק להגיד עליהם את האמת". יש עוד הרבה כלים בארסנל, והגיע הזמן להשתמש בהם.

אמצעי התקשורת עסקו השבוע בכשלונה של נבחרת ישראל בכדורגל במוקדמות מונדיאל 2018, אבל אותי מטרידה העובדה שגם השנה לא זכינו בשום פרס נובל. נכון, התחרות קשה הרבה יותר מאשר על כרטיס לגביע העולם, ובכל זאת – ההצלחות שלנו לאורך העשורים האחרונים בהחלט יוצרות מדי שנה ציפיות מוצדקות לעוד פרס. אמרתי ואחזור ואומר: המדינה צריכה לחשב מסלול מחדש בנוגע לסדרי העדיפויות שלה. החינוך והמדע חשובים לרווחתנו ולהישרדותנו עשרות מונים יותר מאשר הספורט. ייכבדו קבוצות הספורט ויפעלו על בסיס מסחרי. הכסף הציבורי הגדול צריך ללכת לבתי הספר, למכוני המחקר, לאוניברסיטאות. העובדה שיש יותר רייטינג בשיחת טלפון למאמן מכבי תל אביב מאשר לחתן פרס נובל, אינה סיבה מספקת להימנע מעשיית הדבר הנכון והחיוני מבחינה לאומית.

אחרי שנתיים קשות במיוחד, כנראה הקשות ביותר בתולדותיה, ספגה השבוע חברת טבע את המהלומה הקשה ביותר שיכלה לדמיין: אובדן הבלעדיות על הקופקסון – תרופת הדגל שלה, לטיפול בטרשת נפוצה. מיילן קיבלה אישור לשווק גירסה גנרית שלה בארה"ב; סינת'ון ואלווגן ישווקו גרסה גנרית באיחוד האירופי. טבע ידעה שזה מגיע, אבל העיתוי הפתיע אותה – והמשקיעים הגיבו בריסוק המניה שלה ב-15%. כמה מספרים מסבירים את גודל המכה. מכירות הקופקסון ברבעון השני של השנה היו 18% ממכירותיה של טבע ותרמו 45% מהרווח התפעולי שלה; ההכנסות השנתיות הן 3.2 מיליארד דולר. נכון שלא הכל ייעלם, בוודאי לא בבת אחת, אבל הצניחה תהיה קשה ומשמעותית. וזה קורה כאשר טבע מתמודדת עם חוב פיננסי של 35.1 מיליארד דולר, מתוכם עליה לפרוע 8 מיליארד דולר עד סוף 2018. טבע ידעה היטב במשך שנים רבות שהיא תלויה יתר על המידה בקופקסון. התרופה הזאת הייתה מלכתחילה שונה ממה שטבע יודעת לעשות הכי טוב, משום שזוהי תרופת מקור (פיתוח מקורי של מכון ויצמן שנרכש בידי טבע) ולא תרופה גנרית (העתקה של תרופות מקור לאחר תום הפטנט שלהן); טבע היא אחת מהחברות הגנריות הגדולות בעולם. החברה ניסתה להתגבר על התלות הזאת, אך ללא הצלחה ולא כאן המקום להרחיב מה אירע. לא ברור כיצד טבע תיחלץ מהמשבר. יש הטוענים, שזה לא יקרה ושגורלה נחרץ להימכר או להתחלק לשורה של חברות קטנות יותר. אחרים סבורים שטבע מספיק חזקה כדי לשרוד גם את הסערות הללו. מה שבטוח הוא, שכל עסק – ויהיה הגדול ביותר והמצליח ביותר – חייב ללמוד שני לקחים: לא להיות תלוי במוצר/שירות/לקוח אחד, ולחשב מסלול מחדש אם נוצרת תלות שכזאת.

מהו התפקיד של בתי המשפט? לפתור בעיות. כיצד עליהם למלא את תפקידם? במתן פסקי דין. מי הם הלקוחות שלהם? כולנו, במישרין ובעקיפין. חד וחלק. וזה אומר, שהשירותיות צריכה לתפוס מקום גבוה במיוחד בסדרי העדיפויות של בתי המשפט. שירותיות מתחילה בכך ששערי בתי המשפט ייפתחו לפני המועד שנקבע לתחילת הדיונים, ושהמזכירויות ייפתחו בזמן ויפעלו ביעילות. היא נמשכת במערכת מחשב ידידותית למשתמש, שלא צריך להשבית בממוצע פעם בשבועיים לצורך תיקונים ושדרוגים. היא מחייבת שהשופטים יגיעו בזמן ויעמדו בזמנים ויקפידו שגם הצדדים יעשו זאת. והיא מגיעה לכך שפסקי דין יינתנו בכל ההקדם האפשרי, גם אם משמעות הדבר היא שהשופט לא יתן הרצאות ולא ייצא לשבתון לימודים. לזכותה של הנהלת בתי המשפט יש לומר, שהיא מודעת לצורך בשיפור השירות ועושה צעדים בכיוון. אבל לחובתה יש לומר, שהצעדים הללו קטנים מדי ושאין היא מטפלת בצורה יסודית ותקיפה בבעיות הקשות באמת, שחלק משמעותי מהן קשור לשופטים עצמם – לוחות הזמנים של הדיונים והפסיקה. עם נשיאה חדשה לבית המשפט העליון ובקרוב גם מנהל חדש למערכת בתי המשפט, זוהי הזדמנות טובה לחשב מסלול מחדש.

עוד הזדמנות טובה לחשב מסלול מחדש היא הכורח לחוקק שוב את הפטור לחרדים מגיוס לצה"ל. גם כאן אני מרשה לעצמי לחזור על דברים שכבר אמרתי: כל הסיפור שגוי מיסודו. ברורה החשיבות הלאומית של השירות בצה"ל או בשירות אזרחי, וברור עקרון השוויון – אבל במקרה הזה יש משהו חשוב עוד יותר: הכנסת החרדים לעבודה. המשק הישראלי אינו יכול להמשיך ולשאת קבוצה הולכת וגדלה של מי שעובדים ב"שחור" במקרה הטוב, ולא עובדים כלל במקרה הגרוע. כל תושבי ישראל חייבים לתרום את חלקם לתוצר הלאומי ולמיסים, כדי שניתן יהיה לממן את השירותים החיוניים הניתנים לכולם. זה אמור להיות מובן מאליו, אלא שהמציאות בנוגע לחרדים היא שונה. נכון שיותר ויותר מהם הולכים לעבוד, אך לא בממדים הדרושים כדי למנוע את הפיכתם לנטל כבד מנשוא – הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. מאידך-גיסא, לצה"ל אין יותר מדי מה לעשות עם רבבות חרדים. בגדול, צה"ל צריך לוחמים ואנשי היי-טק – ואת זה הרוב המכריע של החרדים לא יכולים לספק לו. לכן, גיוס המוני שלהם רק יכביד ללא צורך על תקציב הביטחון. ואם המטרה היא להוביל אותם בסופו של יום לשוק העבודה – מדוע צה"ל צריך להיות תחנת ביניים יקרה וחסרת תועלת? המאבק האמיתי צריך להיות על הכנסת לימודי ליב"ה לחינוך החרדי ועל הוצאתם לעבודה של האלפים הרבים שאינם מסוגלים/מוכשרים/רוצים/צריכים ללמוד תורה כל חייהם. אם לשם כך יהיה צורך להתפשר בתחום הגיוס – אדרבה. חוק שיעניק פטור למי שיילך לעבוד, יהיה ראוי ומידתי.

לפעמים לא צריך לחשב מחדש מסלול, אלא ללכת דווקא במסלול המוכר היטב. כך נעשה מחר, כאשר כמדי שנה נשוב ונתחיל לקרוא את התורה מ"בראשית". ליהדות יש מעגל ברור של חגים, מועדים וימי ציון, כחלק מתפישתה בדבר היותה דת חובקת-כל שמטרתה לשפר את נפשו של האדם. וכך, כל שנה אנו מתחילים ומסיימים את התורה, והמהדרים גם מתחילים ומסיימים במעגל שנתי את יתר חלקי התנ"ך. אלא שלמרות שזהו מסלול שכבר עברו בו מיליונים במשך אלפי שנים, תמיד יש בו משהו חדש. מימי חז"ל ועד ימינו אלה, התורה זוכה לפירושים נוספים, להברקות מקוריות, למבטים אקטואליים. ביצירות ספרותיות רגילים לשאול "למה התכוון המשורר" ולרוב יש תשובה אחת או שתיים. ביחס לתורה, כיצירה אלוהית, יש עשרות ומאות תשובות לכל פרשה, לכל פרק, לכל פסוק. וכך היא ייחודית בהיותה דרך ישנה – שהיא גם חדשה; מסלול שיעדו ברור וידוע – אך כזה שניתן לחשב אותו מחדש מדי שנה ומדי שעה.