הדוברת בספר "ארוחת ערב עם אדוארד" היא איזבל, עיתונאית קנדית בגיל המעבר שעברה לגור, לצורך עבודתה, עם בעלה ובתה בניו-יורק. זהו סיפורה האוטוביוגרפי של המחברת, איזבל וינסנט, בשלב מסוים בחייה שבו הרגישה מטולטלת, תלושה, בודדה ועצובה.
נישואיה מתפוררים, חייה לא נעימים, העיר הגדולה מלאה מטרדים, עבודתה במערכת העיתון לא מהנה. אדוארד הוא אביה של חברה טובה שלה וגם הוא נמצא בפרשת דרכים בחייו. אשתו שנשקה לגיל 95 נפטרה והותירה אותו בודד לאחר 69 שנים של זוגיות מושלמת.
איזבל מבטיחה לחברתה לבוא לאכול עם אדוארד בחג המולד ומה שהתחיל באופן לא צפוי כמעין התחייבות לחברה טובה, ממשיך בארוחות נוספות שבהן נהנית איזבל מחברתו של אדוארד וממאכליו המשובחים. פסק זמן איכותי בתקופה נוגה ואף הרבה יותר מכך. בין אדוארד לאיזבל נוצרת ידידות של ממש וכל אחד מהם נותן אומץ לרעהו להמשיך בחייו.
איזבל מנסה להתעלם מכשלון יחסיה עם בעלה, אך אהבתם של אדוארד ואשתו המנוחה מאלצת אותה לפקוח עיניים, להתמודד עם המציאות כפי שהיא ולתבוע גירושים. אדוארד ופולה לא הגשימו את חלומם המקצועי, אך לא זה היה העיקר עבורם. בני-הזוג חיו בגן עדן פרטי וכל יום יחד היה בשבילם מתנה. לא פלא שאדוארד התכוון להצטרף אל פולה אחרי מותה ואילולא השביעה אותו לדבוק בחיים, ואילולא הייתה נקלעת איזבל בדרכו, ייתכן מאוד שהיה מגשים את כוונתו. פגישתו עם איזבל, המספקת תכלית לחייו, מחזקת בו את המוטיבציה להמשיך ולהפגין את כשרונותיו הנדירים הן בבישול ובאירוח והן בהבנת החיים ובשיחות בונות:
"כשביקשתי ממנו שילמד אותי איך לפרק עוף כדי להכין גלנטין, ידעתי שמה שיעניק לי בסופו של דבר יהיה חשוב הרבה יותר מסודות חיתוך העוף. במבט לאחור התחוור לי שאדוארד אילץ אותי לפרק לגורמים את חיי שלי, לחתוך אותם עד העצם ולבחון את הקרביים, ולא משנה כמה בלגן אני עלולה למצוא שם בפנים." (עמ' 18).
איזבל מספרת לאדוארד על עבודתה שבה היא סופגת השפלות בלי סוף, על נסיונה לצלוח את גיל המעבר, על קשייה בגידול בתה והחששות שפרידת הוריה העומדת בפתח תשבש את חייה ותשאיר בה משקע טראומטי.
סיפוריה של איזבל מפיגים במקצת את בדידותו של האלמן והפרויקט שלקח על עצמו, הוצאת איזבל מהריקנות התהומית שאליה נפלה והעצמת נשיותה, מסייע לו להתגבר על הפרידה מאשתו ומחזיר לו את תיאבון החיים. לאדוארד היו ידידים וחברים גם מחוץ לאיזבל, אך רק לה סיפר על פטירת אביו, מעשן כבד, בגיל 68 מסרטן. מראהו של אביו הגווע בבית-החולים היה הטראומה של חייו וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיבר עליה.
"ארוחת ערב עם אדוארד" הוא ספר גסטרונומי לחובבי בישול משולב בספר הדרכה הכולל מתכונים לחיים. אדוארד הזין את איזבל לא רק באוכל אלא גם בשיחות מנפש אל נפש:
"לבסוף למדתי לעקוב אחרי המתכונים של אדוארד באופן מדויק יותר, בין שהיו אלה הוראות להכנת אוכל ובין שהיו הוראות לחיים. טענותיו התבססו תמיד על כמה רעיונות בסיסיים - הוא דיבר על היכולת להכיר ב"זר שבתוכנו" ולהשיג מה שהוא אהב לכנות "מקום של מנוחה לנפש", ועכשיו מתחוור לי שהוא התכוון לביטחון עצמי וליכולתנו להיות שמחים בחלקנו או כפי שהוא ניסח זאת, "מקום בתוך הראש שבו אנו חיים בשלום עם חיינו ועם החלטותינו." (עמ' 31).
פרידות, התאהבויות, ידידויות, מחלות, גסיסות, פטירות - פיסת החיים האוטוביוגרפית ממקלדתה של עיתונאית אנושית, משכילה ובעלת ניסיון על-רקע נופיה של ניו-יורק שבתה את לבי. זהו גם ספר טיולים ושיטוטים ברחבי ניו-יורק לחובביה. אך יותר מכל זהו ספר מלמד, מלא עצות חכמות, מומלץ מאוד לאנשים הנמצאים בפרשת דרכים או אפילו במשבר. הספר אינו מסתיר את הטרגיות שבחיים, את תסכוליהם, עצבותם וזמניותם, אך נותן כלים להתמודד איתם מתוך מבט נבון ומפוקח על קשר האהבה הרוחני שנוצר בין אדוארד לאיזבל ברגע שבו היו שניהם זקוקים לתשומת לב וחיבה.
בנותיו של אדוארד לא היו אז בניו-יורק ואיזבל החזירה לו כל מה שהעניק לה הוא בנדיבותו הטבעית. אדוארד הפך לאידיאל הגברי שלה וכך מצאה לעצמה בן-זוג מתאים, בדמות גרסה צעירה יותר של המודל המקורי. איזבל וינסנט חולקת עם הקוראים בהצלחה רבה את תהליך השיקום, ההתחשלות והחיסון שעברה כשפגשה את אדוארד, אביה של חברתה בן ה-93 שגילה לה עולם מופלא, דאג לה כמו פיה טובה והחזיר לה את העליצות והשמחה. התקופה בת שלוש השנים שעליה היא מספרת בספרה, הייתה הגרועה ביותר ובאותו זמן גם הטובה ביותר בחייה.
מבחינתה של איזבל, אדוארד יחיה לעד. זאת כנראה הסיבה שהספר אינו מסתיים במותו של אדוארד, למרות שהוא חש שקיצו קרב. הספר עשיר גם במשמעותה המיסטית של הסעודה שאליה מזמין כל שבוע אדוארד את איזבל. הסעודה הראשונה מתרחשת בחג המולד (לידה) והסעודה האחרונה (מוות) עליה נרמז בספר מבססת את הקונוטציה הדתית, למרות ששני הגיבורים הראשיים אתיאיסטים. לסעוד פירושו גם לסייע, סעד/סיע, וכמו שאומרת הסופרת הגסטרונומית מפ"ק פישר, המצוטטת בספר, לאכול לחם ולשתות יין אינה חווייה גופנית בלבד.
כל סעודה וסעודה עם אדוארד שבה הכין לה מאכלים באהבה, מנוגדות לאותה ארוחת ערב שבה איזבל ובן-זוגה רבו באלימות לעיני בתם שהטיחה בהם: את הסעודה הזאת לא אשכח לעולם. אהבה והבנה, קשרים בונים, לעומת קשרים מזיקים שיש לחתוך אותם בלי היסוס, עוד תובנה שלמדה איזבל וקוראיה מהספר הנפלא, הנוגע בלב משמעות החיים ולכן מומלץ בלב שלם לכל אחד ואחד.
איזבל וינסנט, סיפורה של ידידות בלתי צפויה, ארוחת ערב עם אדוארד, הכורסא, 2017.
