השאלה האמיתית

אני לא יודע האם המשטרה מדליפה מחקירותיה נגד בנימין נתניהו; אני משער שכן. אני לא יודע האם לליאור חורב – יועץ תקשורת המשרת גם כמה אישים פוליטיים – יש יד - ישירה או עקיפה - בהדלפות; יכול להיות. השאלה האמיתית איננה זו, אלא מדוע בכלל המשטרה צריכה יחצ"ן (ולא משנה האם זה עם או בלי מכרז, והאם הוא מקבל 2.4 מיליון שקל או רק 240,000). למשטרה יש קרוב ל-100 דוברים במדים – מספר העולה על כל הדוברים בכל משרדי הממשלה ויחידות הסמך ביחד, והרבה יותר ממספר החיילים המשרתים בדובר צה"ל. נכון שלמשטרה יש הרבה מאוד מגע עם הציבור, ונכון שהיא מוסרת מידע שוטף חשוב בנושאים כגון תאונות דרכים ושריפות. אבל כל זה לא מצדיק את מספר הדוברים, העסוקים רוב הזמן בטפיחות עצמיות על השכם – שהן ילדותיות ומביכות. כבר נתתי כאן שורה של דוגמאות לאמירות הללו, והנה עוד כמה ביטויים מהיממה האחרונה: "מאבק בלתי מתפשר ונחוש", "פועלת לילות כימים", "תפעל באפס סובלנות נגד פורעי חוק", "שימוש בכלל האמצעים העומדים לרשותה", "לא חשבנו פעמיים ומיד מיהרנו", "משלבת פעילותן של יחידות משטרה מגוונות", "ביצענו פעולות חקירה מאומצות במטרה להגיע לחקר האמת", "מאמצי החקירה הרבים שהשקענו בחקירה". אחרי כל זה – צריך גם יחצ"ן חיצוני? אם רוני אלשיך לא סומך על הדוברים במדים – שיפטר אותם וימצא אחרים. אם התרומה של חורב היא במתן ההכוונה להודעות התעמולתיות הללו – אזי כל סטודנט לשיווק יכול לעשות את אותה עבודה. אם המטרה לשפר את תדמית המשטרה בכלל – מוטב להשקיע בכך ששוטרים לא יכו מפגינים, לא ירביצו לעצורים, לא יפרו זכויות, לא ימנעו מפגשים עם עורכי דין וכמובן לא יטרידו מינית. המסקנה המתבקשת היא, שחורב נחוץ בעיקר לאלשיך – אולי כבר כהכנה לקריירה פוליטית, כפי שחשף יואב יצחק. אבל למה על חשבוננו?

יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, עורר השבוע כמה מיני-סערות (לא להתרגש יותר מדי, זו רק מפלגת העבודה), בין היתר כאשר אמר שלא יכניס לממשלתו את הרשימה הערבית המשותפת. השאלה האמיתית היא, מדוע בכלל אפשרות כזאת עלתה על דעתו. ראו מה הסעיף הראשון במצע של המפלגה הזאת: "הרשימה המשותפת נאבקת למען שלום צודק באזור המתבסס על החלטות האו"ם, סיום הכיבוש של כל השטחים שנכבשו בשנת 1967, פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה הגזענית, שחרור האסירים הפוליטיים, הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ריבונות בגבולות ה-4 ביוני 1967 שבירתה ירושלים המזרחית, ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינים שמבטיח את זכות השיבה לפי החלטת האו"ם 194". ובהמשך: "הרשימה נאבקת להכרה בזכויות העקורים, לרבות זכותם לשוב לכפריהם ולאדמותיהם". לזכות השיבה יש משמעות אחת ויחידה: חיסולה של ישראל כמדינה יהודית. הפלשתינים מדברים על מיליוני פליטים (בלוף בפני עצמו; כמעט אין בחיים אף פליט אמיתי) שיהפכו לאזרחי ישראל, וכמובן עד מהרה יהיו בה לרוב יחסי או אפילו לרוב מוחלט. בזה תומכת הרשימה המשותפת. שאלה אחרת היא, כיצד נותנים לה להתמודד ולהיות חברה בבית המחוקקים של המדינה שהיא רוצה להרוס. אבל כלפי גבאי השאלה היא: מדוע בכלל היית צריך לומר שלא תשב איתה? האם על ראש הגנב בוער הכובע?

הפגנות החרדים נגד הגיוס לצה"ל הן רק תסמין לשתי תופעות הרבה יותר עמוקות, המציבות את השאלות האמיתיות. האחת: האם הם מוכנים לראות את עצמם כחלק מן המדינה וכאזרחים נאמנים בה? השנייה: האם ומתי מנהיגיהם יפסיקו את האלימות המילולית והגופנית המשתלטת על החברה הזאת? מבלי להיכנס לגוונים ולגווני-הגוונים של הציבור החרדי, ניתן לומר שחלקים משמעותיים ממנו רואים את מדינת ישראל לכל היותר כמשהו נסבל בדיעבד, עד שיבוא המשיח. הציבור הדתי-לאומי סבור שהמדינה היא חלק מתהליך הגאולה; החרדים המתונים חושבים שהיא עוד סוג של שלטון שצריך לחיות אילו, בעוד הקיצוניים טוענים שהיא מהווה מכשול בדרך לגאולה. הנכונות של חרדים רבים לעשות הכל כדי לחמוק מגיוס, לצאת נגד החוק ואכיפתו, להרביץ לשוטרים ולכנותם "גרמנים" ו"נאצים", מלמדת שאין הם מקבלים את הלגיטימיות של עצם קיום המדינה ואינם מוכנים לכוף את עצמם למרותה – וזה הרבה יותר משמעותי מאשר כן או לא גיוס לצה"ל. האלימות החרדית גם אינה מפתיעה כאשר עוקבים אחרי המתחולל בתוך אוכלוסייה זו. לשון אלימה ומסיתה היא מצרך יום-יומי בו נעשה שימוש פומבי בכל קרן רחוב, בעיקר בפשקווילים. הללו מכוונים לא רק נגד החילוניים שמבחוץ, אלא גם נגד יריבים – אידיאולוגיים ועסקיים – מבית. איומים, סחיטות, חרמות ומכות הן תופעה נפוצה; ראו למשל את המאבק בין העיתונים החרדיים, את המלחמה בישיבת פוניבז' או את פעילותם של "משמרות הצניעות". ראשי הציבור החרדי לא מסוגלים או לא רוצים להתמודד עם אותה אלימות, ויש בהם גם מי שמעודדים אותה. את התוצאות אנחנו רואים כעת כמעט מדי יום.

השבוע אישרה הממשלה את מה שמכונה "חוק הג'ובים". פורום קהלת מקיים בשבוע הבא יום עיון רב משתתפים בנושא היחסים בין היועץ המשפטי לממשלה. בהמשך תתבקש הממשלה לאשר את ההצעה לשינוי בשיטת הבחירה של היועצים המשפטיים למשרדים. כל אלו נושאים חשובים, להם משותפת השאלה האמיתית האחת: מי שולט במדינה הזאת? נחזור למושכלות יסוד: במדינה דמוקרטית מסור השלטון בידי העם דרך נציגיו הנבחרים. אין לנו דמוקרטיה ישירה בדמות משאלי עם והצבעה בכל נושא משמעותי, ולכן הכנסת היא הנציגה היחידה של הריבון – שהוא העם. הכנסת בוחרת את הממשלה ומפקחת על פעולותיה. עובדי הציבור בכל הדרגים – כולל הרמטכ"ל, המפכ"ל והיועץ המשפטי – צריכים לסייע לדרג המדיני לבצע את תוכניותיו והחלטותיו. הבעיה היא, שלעיתים הפוליטיקאים פועלים משיקולים זרים ואף עלולים להיות נגועים בפלילים. לכן נוצרה תרבות שומרי הסף: הפקידים שצריכים להגיד לפוליטיקאים מה חוקי ומה לא, מה תקין ומה פסול. אלא שלאורך השנים, מסיבות שלא כאן המקום להאריך בהן, שיווי המשקל נטה בצורה מובהקת לעבר הפקידים ובמיוחד היועצים המשפטיים. הללו יכולים לטרפד כמעט כל פעולה בטענה שהיא פגומה, פסולה או אפילו רחמנא ליצלן פלילית. הדרג הנבחר חייב לקבל את הדברים כ"כזה ראה וקדש", בלי יכולת של ממש להציג עמדה שונה. זהו המצב שאותו צריך לשנות. שומרי הסף חיוניים וחשוב מאוד שהם יהיו עצמאיים וחזקים. אך המילה האחרונה צריכה להיות של הנבחרים, שגם חייבים לדעת שישלמו את המחיר הציבורי, המינהלי והפלילי אם יעברו על התקנות, הנהלים והחוק. זו צריכה להיות נקודת המוצא לכל דיון: לא שימור המצב הקיים, אלא השבת האיזון למקומו הראוי.

מי שמודד את תאגיד השידור הציבורי "כאן" במונחים של רייטינג – כפי שעשה השבוע אריה דרעי – טועה ומטעה. שידור ציבורי צריך להתקיים גם אם הרייטינג שלו נמוך, משום שלא ייתכן להפקיר את גלי האתר רק לבעלי אינטרסים מסחריים שטובת הציבור נמצאת הרחק מאחור בסדרי העדיפויות שלהם. השאלה האמיתית בנוגע לשידור הציבורי היא עד כמה הוא משרת את הציבור. שידור ציבורי קיים גם במדינות הקפיטליסטיות ביותר: BBC בבריטניה, PBS בארה"ב, NKH ביפן, ZDF ועוד שבעה ערוצים איזוריים בגרמניה, RAI באיטליה, CBC בקנדה ורבים אחרים בכל רחבי העולם. הסיבה לקיומם היא שיש לתת ביטוי גם לתכנים שאינם כדאיים מבחינה מסחרית ולקהלים שאינם מושכים מפרסמים. מובן שעליהם להביא בחשבון גם שיקולים כלכליים, אך אלו אינם יכולים להיות המכריעים מבחינתם. אם "כאן" אינו מושך מספיק צופים ביחס לכספים המושקעים בו – צריך להחליף את מנהליו ו/או לנקוט באמצעי חיסכון. אבל אסור בתכלית האיסור לחסל אותו רק בשל הרייטינג שלו. אפשר אפילו להקצין ולטעון, שרייטינג נמוך יחסית דווקא מלמד שהוא ממלא את ייעודו. ככלות הכל, תוכניות בעלות רמה נמוכה ורייטינג גבוה יש לנו די והותר בערוצים המסחריים; השידור הציבורי צריך לתת רמה גבוהה, גם במחיר של רייטינג נמוך.

גזר דינו המגוחך של שימי תבורי – קנס של 3,000 שקל ופסילת המינימום החוקית של שנתיים – על נהיגה בהשפעת קנביס, מעורר מיד את השאלה האם הייתה כאן הנחת סלב. השאלה האמיתית היא, האם בתי המשפט לתעבורה תורמים את חלקם למאבק בתאונות הדרכים. זוהי ההרשעה ה-60 של תבורי ב-43 שנות נהיגה, כלומר – הרשעה אחת מדי תשעה חודשים. תרשו לי להניח שהוא ביצע לפחות עוד עבירה אחת עליה לא נתפס, כנגד כל הרשעה. זה אומר, שיש לנו עסק עם עבריין תנועה סדרתי, החושב שהחוק הוא המלצה בלבד. ומה שיותר חמור, שמדובר בשור מועד הבטוח שהוא תם וישר. תבורי אמר לשופטת שרית קריספין-אברהם שהוא "נהג טוב" ושנתפס הפעם בגלל שמישהו הלשין עליו. ובכל זאת, קריספין-אברהם החליטה שהוא לא צריך ללכת אפילו לעבודות שירות, ורשיונו נשלל רק משום שזהו המינימום שקובע החוק. והכי מגוחך: השלילה תיכנס לתוקף רק בעוד חודש. עד אז, העבריין המסומם הזה יכול להמשיך לנהוג. שוב ושוב אנחנו שומעים, אחרי תאונות דרכים קשות במיוחד, שלנהג המעורב היו עשרות הרשעות. אז למה לעזאזל הוא המשיך לנהוג? בתי המשפט לתעבורה הם סרט נע של עשרות תיקים ביום, בהם נחתכים הסדרי טיעון כמו בשוק ולפעמים תוך מסירת מידע כוזב לשופטים הכורעים תחת הנטל. כל מי שנוטל חלק בפארסה הזאת, אינו יכול לטעון שידיו נקיות מדמם של ההרוגים והפצועים המצטרפים מדי יום לסטטיסטיקה המחרידה הזאת.