אין כיום בעולם מחלוקת לגבי רצינותו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו בהכרתו כי אירן היא איום קיומי על ישראל וכי אם לא תהיה לו ברירה והוא יגיע למסקנה שהעולם אינו עוצר את הפצצה האירנית, נתניהו ינקוט בכל האמצעים על-מנת לבלום אותה, כולל מתן הוראה ישירה לתקוף את יעדי פיתוח הנשק הגרעיני של אירן.
אם אכן זו עמדתו העקרונית של נתניהו טוב לדעת כי בלשכת ראש הממשלה בירושלים יושב אדם נחוש בדעתו לחסל את האיום הקיומי על עמו. אבל בחינה מדוקדקת של התפתחות נושא הגרעין האירני אינה מצביעה על איזה צורך דחוף עד בהול לעשות מעשה. הרבה אינדיקטורים טכנולוגיים מצביעים על כך שאמנם ייתכן שאירן קרובה להשגת יכולת גרעינית, אך היא עדיין רחוקה מאוד מהיכולת להמטיר על ישראל טילים בליסטיים בין-יבשתיים הנושאים בראש הנפץ שלהם את נשק יום הדין האטומי.
נכון כי אירן פיתחה טילים בליסטיים בעלי טווח אופרטיבי של אלפי קילומטרים המסוגלים להגיע אפילו לאירופה. נכון גם כי מדעני אירן, בסיוע מומחי גרעין רוסים וצפון קוריאנים, מצליחים להתקרב מאוד לשלב שבו יוכלו לבנות מיתקן אטומי. אבל. וכאן האבל גדול מאוד.
כדי להבין את מהות הבעיה האירנית דרוש הסבר טכנולוגי מסוים. שני סוגי טילים מסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני אל יעד כלשהו בטווחים של אלפי קילומטרים מנקודת השיגור. האחד הוא טיל שיוט. השני הוא טיל בליסטי.
טיל שיוט, כדוגמת ה"טומהוק" האמריקני למשל, הינו מיתקן רקטי בעל-כנפיים המשייט בתוך האטמוספירה, כמו מטוס, בגובה מועט מעל פני הקרקע, במהירויות המתקרבות ל-1000 קמ"ש, כשבראשו מטען נפץ רגיל, או מיתקן גרעיני, במשקל של עד 400 ק"ג. על-פי פרסומי המודיעין הימי האמריקני עוצמתו של ראש חץ גרעיני בטיל "טומהוק" כזה יכולה להגיע ל-200 קילוטון, פי עשר מעוצמת הפצצות מן הסוג שהוטל על יפן בתום מלחמת העולם השנייה.
טיל בליסטי, לעומת זאת, הינו מתקן רקטי היוצא בעת השיגור אל מחוץ לאטמוספירה, מהירותו יכולה לעבור את מהירות הקול, וכשהוא מגיע אל אזור המטרה הוא חודר בחזרה אל תוך האטמוספירה. בעת החדירה הזו נוצר חום גבוה אשר ללא הגנה מפניו יכול הטיל להתרסק, כולל ראש הנפץ שהוא נושא בחרטומו, לפני שהוא מגיע אל מטרתו.
בשני התחומים הללו יש לישראל יכולות מוכחות. כבר בסוף המאה הקודמת הציגה ישראל בתערוכת הנשק "יורוסטורי" בפריס טיל שיוט ראשון מסוגו מתוצרת תעש. הטיל הקרוי "דלילה GL" ניתן לשיגור הן ממטוס קרב והן מהקרקע. על-פי הנתונים שהוצגו בתערוכה מסוגל טיל שיוט זה להגיע לכל הבירות הערביות בסביבה הקרובה לישראל, כולל סוריה. על-פי נתוני תעש הרשמיים, דלילה הוא טיל שיוט מונחה, אוויר-קרקע וקרקע-קרקע לטווח בינוני. הטיל פותח תחת מעטה סודיות החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 והוצג באמצע שנות ה-80, תוך הטעיה מכוונת, ככלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) ליצירת מטרת דמה למערכות נגד מטוסים. החל משנת 2009 מציגה אותו התעשיה הצבאית כטיל תגובה מהירה אלקטרו-אופטי לטווח רחוק להשמדת מטרות איכות ניידות, כגון טילי נ"מ ומערכות נ"מ אחרות. הטיל הזה יכול להגיע לטווח של 250 קילומטרים, כך שהוא אינו "מכסה" את אירן אם משגרים אותו מישראל. אולם אם נקודת השיגור היא ממעלה המפרץ הפרסי, למשל מצוללת, הטווח לטהרן מספיק.
בינתיים, על-פי פרסומים זרים, פיתחו מדעני רפאל טיל שיוט חדש הקרוי "פופאי טורבו" SLCM ההערכה היא שהמדובר בדגם מוארך של ה"פופאי טורבו" לשיגור מצוללות. בשנת 2002 דווח באתר FAS שנציגי הצי האמריקני צפו בניסוי בטיל שעל-פי ההערכות שפורסמו בחו"ל יכול להגיע לטווח של 1,500 ק"מ ולשאת ראש נפץ גרעיני במשקל 200 ק"ג.. פירוש השם SLCM הוא Submarine-Launched Cruise Missile (טיל שיוט לשיגור מצוללות).
בתחום פיתוח היכולות לשיגור לווינים צועדת ישראל באחד המקומות הראשונים בעולם. הלווינים הישראלים משוגרים באמצעות הטיל הבליסטי "שביט" ששלביו השונים מיוצרים בתעשיה האוירית, בתעש וברפאל. טילי "שביט" משמשים לשיגור סדרת לוויני "אופק". ל"שביט" על פיתוחיו המתקדמים יש יכולת נשיאה המתקרבת ל-500 ק"ג והוא טיל תלת-שלבי המונע בדלק מוצק. כל מי שבקיא בתחום שיגור הלווינים יודע כי טיל המסוגל להכניס לווין למסלול היקפי סביב הארץ יכול באותה מידה לשאת ראש נפץ קונבנציונאלי או בלתי קונבנציונאלי לכל יעד על פני כדור-הארץ.
לאירן, לעומת זאת, אין עדיין ידע מספיק לייצור טילי שיוט, אף שבעבר ניסו מנהיגי אירן לרכוש טילי שיוט מבריה"מ כדי ללמוד את סודותיהם. לעומת זאת יש לאירן יכולת לשיגור טילים בליסטיים, אך בינתיים אין לה נשק גרעיני. אולם גם אם תהיה לאירן פצצת אטום עדיין היא מפגרת מאוד בכל מה שקשור ביכולת לנצל את הידע הדרוש כדי למזער מיתקן גרעיני לגודל שניתן להטעינו בראש טיל בליסטי. על-פי מקורות מודיעין בעולם המערבי, לאירן אין, עדיין, הטכנולוגיות הנדרשות כדי להגן על מטען גרעיני כזה מפני הטמפרטורות הגבוהות הנוצרות בעת חזרת הטיל לאטמוספירה. כדי להשיג את המידע הדרוש ולהפוך אותו לישים ומבצעי, דרוש זמן. הרבה זמן. במלים פשוטות: סביר להניח כי אירן אכן תפתח נשק גרעיני, אך בין מועד הפיתוח לבין המועד בו ניתן יהיה להגיע למצב של יכולת אטומית מבצעית - ארוכה מאוד הדרך.
כל מי שמדבר על האפשרות שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של אירן מנסה להעריך מצב עתידי על-פי אירועי העבר, קרי: תקיפת הכור הגרעיני העירקי "תמוז" בימי ממשלתו של
מנחם בגין ב-1981. ואין שגיאה גדולה מזו. פרויקט פיתוח הגרעין האירני אינו ממוקם באתר אחד כמו "תמוז" העירקי. הוא מפוזר על פני אתרים רבים. השמדת אתר אחד - כמו למשל האתר להפקת מים כבדים - לא תבלום במהלומה אחת את כל הפרויקט. אולי ישראל תרוויח מעט זמן אבל לא יותר מזה.
מסיבה זו ראוי שמנהיגי ישראל ישקלו אופציות אחרות. למשל: חיסול פיזי של מדענים מובילים בפיתוח האופציה הגרעינית האירנית. חיסול מן הסוג הזה יכול להיעשות לא רק בתוך גבולות אירן באמצעות הפעלת "המוסד" וסוכניו המיומנים, אלא בכל מקום על פני כדור-הארץ שאליו מגיעים מדענים אלה. למקרה שישראל לא תרצה לבחור בדרך החיסול הפרסונאלי היא עדיין תוכל להפעיל את סוכניה בסדרה משולבת של מהלכים שעיקרם פגיעות נקודתיות באתרי הגרעין השונים. כל אלה יקנו לישראל זמן וידחו את מועד אפשרות מימושו של האיום הקיומי מצד אירן.
אבל קיימת גם אופציה אחרת. שינוי במדיניות העמימות של ישראל ומעבר מערפול אל הצהרה גלויה לגבי יכולותיה הגרעיניות, ככל שהן קיימות. בשפה ברורה ופשוטה: אם הרע מכל יתרחש ואירן אכן תגיע אל הנשק הגרעיני המבצעי ואל היכולות לשגר אותו אל לב ישראל, תוכל ישראל לבחור בנתיב של מאזן האימה שהיה המדיניות הדומיננטית בימי המאבק הבינגושי בין בריה"מ לארה"ב. פירושו של מאזן אימה כזה הוא אחד: אם תהלמו בלב תל אביב בנשק גרעיני, נמחק אתכם מעל פני האדמה. וכדי להבהיר כי האיום איננו תיאורטי תוכל ישראל לבצע הפגנת יכולות, אם באמצעות הדגמה מדויקת של יכולותיה המבצעיות באזורים המדבריים של אירן, אם באמצעות הקרנת סרטים על היכולות הגרעיניות שלה באוויר, בים וביבשה.
