איליה קבקוב (1933, אוקראינה), בן לחרש מתכת ולאם בת להורים יהודיים שאביה מת מרעב כשהתגייס לצבא הסובייטי בעת הכיבוש הנאצי, ואמה נפטרה מכולירה. למד אמנות במוסקבה מ-1945 ונמנה על קבוצת הילדים המחוננים. קבקוב ואמו נמלטו מלנינגרד לסמרקנד. מהיותו תלמיד מחונן, זכה במילגה ללימודיו במוסקבה במכון לאמנות. בעת לימודיו התוודע ליצירות הונורה דה בלזק, ראסין, קורניי, דוסטוייבסקי וטולסטוי, ולפילוסופים היוונים והרומיים. העושר התרבותי שספג, ניכר בכל יצירותיו. ילדותו בה נעקר ונאלץ לעבור ממקום למקום, התייחסות המישטר הסובייטי ליצירותיו כמו בעת השלכתם לרצפה בתערוכה עוד טרם היפתחה, גרמה לו לייסד את קבוצת האמנים המחתרתיים בשבראשה עמד. מכאן ואילך הפך לדו קוטבי: מאידך - עבד והשתכר כמאייר ספרי ילדים, ובאותה עת יצר במחתרת את עבודותיו שבהן ניכרה הביקורת כלפי המישטר. הוא קנה לו שם עולמי והשתתף בתערוכות רבות בעולם ללא נוכחותו, אך רק כשהגיע לגיל 54, ניתנה לו לראשונה האפשרות לצאת מבריה"מ ולהגיע לתערוכתו בשוויץ. ב-1956 החלה פעילותו היצירתית-המחתרתית. בעוד שבתחילת דרכו כאמן צייר בצבע על בד בסגנון פוסט פוטוריסטי, הרי עד מהרה עבר למופשט. ואז, באותו קיץ 56' נסע למולדביה לראות את שרידי השטייטלז - העיירות היהודיות, שעברו את הפצצות הנאצים והסובייטים. כנראה שהושפע ממראה עיניו. כי לעבודת הגמר שלו ב1957 בחר כנושא את יצירתו של שלום עליכם "כוכבים נודדים", המספרת את פרשת אהבתם של שניים, שנותקו זה מזו מתוקף הנסיבות, אך זכו להתאחד כשהיגרו שניהם לארה"ב. לרישומים שעשה ובהם נראה אדם על סולם כדרך חיפוש להגיע למלאכים, יש כפל משמעויות: הן הזיקה לסיפור סולם יעקב שבתנ"ך והן כרעיון הכמיהה לצאת לחופש מהמישטר הטוטאליטרי בו חי. למזלו, ב-1984 ראתה את עבודותיו אוצרת אמנות ובתו של דיפלומט שוויצרי, שבהמלצתה ביקר הלה בסטודיו של קבקוב וצילם את עבודותיו. לאחר מכן הראה אותם למנהל המוזאון לאמנות בברן. הלה התרשם מהן מאוד ונסע למוסקבה לבקר בסטודיו של קבקוב וערך לו תערוכה. הענין בעבודותיו תפס תאוצה בכל אירופה. אך רק ב-1987 זכה לראשונה לצאת מגבולות רוסיה לשם השתלמות בשוויץ הודות למילגה בה זכה. ב1988 בחוזרו מהלווית אמו ברוסיה, פגש ק' בווינה את הגלריסט הניו-יורקי רונלד פלדמן (שמייצג גם את צמד הרוסים לשעבר קומר ומלמד), והציג את תערוכתו בגלריה שלו. בהמשך חתם על חוזה עם אמיליה לאלק, האוצרת והיועצת האמנותית. מאז - החלה דרכם האמנותית להשתלב תוך יצירת הפרויקטים המשותפים. הנסיקה בדרכו התמצקה עם המילגה שקיבל מממשלת צרפת לשנה בפאריס; תערוכתו הגדולה הראשונה בארה"ב התקיימה במוזאון הירשהורן בושינגטון ומשם עברה למוזאונים אחרים בעולם כולו. בישראל הוא נחשב לאייקון של האמנות המושגית. אמיליה ללאק (1943,בריה"מ), קרובה רחוקה של קבקוב מצד אביו, לימים אשתו השנייה והמוזה והשותפה ליצירותיו, למדה מוזיקה והייתה פסנתרנית מחוננת. עם קבלת ההיתר לעשות עליה לישראל ב-1973, עזבה את רוסיה והגיעה לארה"ב. שם עבדה כיועצת אמנותית לגלריות. והיא גם זו שכיבדה בנוכחותה את פתיחת התערוכה במוזאון הטייט מודרן. לדעתו של קבקוב - אמיליה היא הגורם לשינוי שחל בסגנון עבודתו, במעבר להתמקדות במיצבים, ולמעשה היא מהווה את מקור ההשראה שלו ולכן היא החלק החשוב שבה. ב-1992 הם נישאו. ב1993 הם נבחרו לייצג את רוסיה בביאנלה ה45 בוונציה. ב-1995 לאחר התצוגה במרכז פומפידו בפריס, הוכתר איליה כאביר מסדר הכבוד הצרפתי של האמנויות. וכך, באין סוף תערוכות הוצגו הפרויקטים שלהם. לאחר סיום התערוכה בטייט מודרן, תעבור התערוכה למוזאון ההרמיטאז' בסן פטרבורג, ולאחריה - למוזאון הלאומי טרטיאקוב במוסקבה. בשנה שלאחרי כן היא תוצג במוזאון הירשהורן בוושינגטון, סגירת מעגל, 27 שנים לאחר תערוכתו הראשונה שם. שפע העבודות של איליה ואמיליה המוצגות בטייט מודרן כה מרתקות ומגוונות, ושופכות אור על דרך התפתחותו של קבקוב, כשהצופה מקבל את המשמעות העמוקה ביותר למושג אמנות מושגית. אין אלה קשקושי העתקה שהרבו לעשותם בארץ חקיינים למיניהם, ואמנים שאינם מסוגלים ליצור משהו מקורי משל עצמם, שעשו שם רע למושג אמנות מושגית. מי שלא יכול להגיע לצפות בתערוכה, יכול וחייב להשיג את הקטלוג המלווה אותה. הוא נכס משכר של ממש. אי-אפשר להתנתק ממנו. שפע צילומי העבודות, על מיגוון הסיגנונות בהם ניכר כשרונו הגאוני ושליטתו בצבע כמו גם ברישום הוירטואוזי, שפע הרעיונות הטמונים בכל עבודה שלו, החייאת חיי היומיום של הפרולטריון הרוסי תוך שילוב של דמויות על-רקע ציורי נוף פנים או חוץ בסגנון קלאסי, מהווים עושר אמנותי שנזקקים לזמן וסבלנות על-מנת להתעמק ולהינות מכל המיחבור. כך גם המאמרים המרתקים הכתובים בשפה שכל אוהב אמנות גם ללא רקע אקדמאי בתחום - ירווה מהם התעלות מתוך ההארה. מומלץ ביותר. מוטב שכל מי שמגיע ללונדון יבקר במוזאון הטייט מודרן, ויגמע ככל האפשר מן החוויה הצפונה בשפע הציורים, הרישומים והמיצבים, שכולם כאחד מביעים את אותו רעיון: הכמיהה לחופש הרעיוני, וההתנגדות לדורסנות של המישטר הסובייטי, שכל רעיונותיו היו בגדר אוטופיה שהתנפצה. ושם התערוכה עצמה:"לא כל אחד יילקח לתוך העתיד" מעיד על כל אותם הפסיאודו-אמנים אז וכיום, וכן המאמינים השוטים באוטופיה החברתית הסובייטית, שקרסה ונפלה מול המציאות ולעולם לא תחזור.