מי היה מעלה על דעתו, שהשימוש של ראי כחלק מציור הדיוקן של הזוג ארנולפיני, יחרוט כה עמוק את רישומו על הציירים האנגלים בני חבורת ה"פרה רפאליטים", שהיו לפאר האמנות האנגלית במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. הציור של הצייר הנדרלנדי וואן אייק, גרם לאמנים אלה לחזור על כל פרטיו וסגנונו של הדיוקן הזה, בצורה שמעולם לא התרחשה עד אז. אך במיוחד - ניכרת השפעת השימוש בראי וההשתקפויות שבו.. בעוד אגודת הפרה-רפאליטים (אלה שהושפעו בציורם מהדיוקנאות של רפאל, מראשוני הרנסנס האיטלקי) היו חדשניים בדורם, וחרגו מסגנון הציור המוקפד שאיפיין את הציור האנגלי של המאות ה-18 ומחציתה הראשונה של המאה ה-19 - הרי השימוש בראי כחלק מהותי בדיוקנאות שלהם היה שונה מזה של וואן אייק. בעוד שבציורו "דיוקן משפחת ארונלפיני" בראי שמאחורי תמונת הזוג משתקפת דמות השניים, והאמן נצמד למציאות שבחלק הקדמי של הסצינה, הרי הפרה-רפאליטים נתנו דור לדימיונם, ובהשתקפויות של הדמות בציורם ציירו הלך רוח ורעיונות שפכו בליבם לגבי מה התרחש בלב הדמות המצוירת . אגודת הפרה-רפאליטים שנוסדה ב-1848 כללה בין היתר את דנטה גבריאל רוזטי, סר ג'והן אוורט מילה, ויליאם הולמן האנט וויליאם מוריס, שלמדו יחד ברויאל אקדמי אוף ארטס. הם תרו אחר דרכי ביטוי יותר טהורות והתמקדו באמנות ימי הביניים. לכן קראו לעצמם פרה-רפאליטים, והדיוקנאות שציירו מאוד מושפעים מאלה של רפאל. הציור של וואן אייק שנרכש ב 1842 מחייל סקוטי לאחר מלחמות נפוליאון בעבור 600 גיני על-ידי מוזאון הניישנל גאלרי כאשר המוזאון היה רק בן 18 שנה, לכד את לב כל הקהל הויקטוריאני. עד אז, הצייר לא היה כלל ידוע בלונדון, אך חיתוך העץ של הציור דיוקן ארנולפיני שנכלל בכתבה בעיתון "לונדון ניוז המאוייר" הוא שזיכה את הציור בתהילה. עד אז, לא היו ידועים ציירי ארצות השפלה שכונו "פרימיטיביים" ורובם חיו ופעלו בברוז' (היום בבלגיה) כמו היום. רובם, כמו הנס ממלינג, שגם ציורו מוצג בתערוכה, לא יצאו מעירם, ולכן לא זכו לפרסום שהיה מגיע להם. אך לא רק המראה שמופיעה במקור, חוזרת בכל היצירות המוצגות. בציור המהמם ביופיו מ 1851 של ג'והן אוורט מילה "מאריאנה", על-פי גיבורת הפואמה של אלפרד טניסון, שארוסה כלא אותה בגלל שאיבדה את הנדוניה שלה - השמלה הכחולה המבליטה את חמוקיה של היפהפיה, מזכירה את השמלה הירוקה של אשת ארנולפיני, הסוחר האיטלקי שהתגורר בברוז', עירו של וואן אייק. הציפור בתמונת מריאנה, המנסה להיחלץ מציפורני החתול, כמו גם הכפפה השמוטה על הרצפה, מרמזות על השאיפה של מריאנה לחופש. כך גם השימוש בחפצים יומיומיים לשם הבעת משהו סמלי, שב וחוזר אצל ציירים אחרים בתערוכה. הסמליות והדימיון משולבים אצל כולם יחד עם הריאליה. בזה הם נבדלים מוואן אייק. למרות שהוא טרח להבליט בציורו את ברק הנברשת נחושת שבהקה כזהב, כמו גם את השתקפות שני בני הזוג בראי שעל הקיר שמאחוריהם, ומנח ידו כלפי מעלה כמו בטקס דתי - הרי אצל שאר הציירים בתערוכה בתערוכה נראות השתקפויות לא רק ריאליסטיות. דמויות הנשים שציירו דנטה גבריאל רוזטי, אדוארד ברן-ג'ונס וחבריהם ממש מדהימות ביופין ובפרטי הפרטים, כמו שערן האדמוני הגולש, מיתאר גופן, האפלוליות שברקע, ומתן תשומת הלב לפרטים הקטנים שלכולם חשיבות סמלית. בנוסף לציורים בתערוכה, מוצגים צילומים משנת 1839, השנה בה הומצאה שיטת הדגרוטייפ - השימוש בלוח נחושת מצופה כסף שעליו הוטבע הצילום, וכן צילומים בשיטת הסטריאו-דגרוטייפ. צילומי דיוקנאות שהיו מקובלים אז בקרב אנשים מהחברה הבורגנית. בתערוכה מוצגים בין היתר גם דיוקן עצמי של וואן אייק, הציור של ויליאם הולמן האנט "THE AWAIKENING CONSCIENCE", ציורה של לוקרציה בורג'יה כן ציור המזבח של ממלינג (שבכל ברוז' מוצגים רק כשמונה ציורים שלו): צילומים שנעשו באותה תקופה ובאותה רוח ותיעודים על התקופה. כל העבודות מרהיבות ביופין, כך הרעיון להציג את דוגמת עוצמת השפעתו של וואן אייק בן המאה החמש עשרה על ציירי אמצע המאה ה -19 הוא מחוכם ונהדר. כנראה שציורו של וואן אייק שלבטח היה כלול באוסף המלך הספרדי, ששלט על ארצות השפלה - השפיע גם על הצייר הספרדי דיגו וולאסקז, שהעתק ציורו המפורסם "לה מאניניאס" כלול אף הוא בתערוכה בהקשר להשפעה עליו. דרך אגב - גם במוזאונים אחרים בלונדון מוצגות כעת תערוכות הקושרות בין אמנים גדולים אחרים ביצירתם. עליהם נדווח בהמשך. התערוכה REFLECTION תוצג בניישנל גאלרי עד ה2 לאפריל. מי שלא יראה - יפסיד. חוויה מהפנטת ומרגשת. הזדמנות לחזות ביצירות נדירות יקרות ערך שהושאלו ממוזאונים חשובים ומאוספים פרטיים.