חוקים שכאלה

אני מודה שכבר לא ברור לי מה הוצע במקור, מה אושר בקריאה טרומית ומה עשוי לצאת מתוך המהומה של חוק ההמלצות. אבל אנצל את חוסר הידע כדי לעשות סדר במה שראוי ומה שאינו ראוי, מה שנחוץ ומה שאינו נחוץ. כבר הראיתי, כי למשטרה אין כל סמכות להמליץ על העמדה לדין. הסמכות היחידה הקיימת לה היא להמליץ על סגירת תיק, כאשר מדובר בעבירה שההעמדה לדין עליה מצויה בידי הפרקליטות. לכן, ככל שהמשטרה ממליצה על העמדה לדין – היא חורגת מסמכותה, ויש להפסיק זאת. אם החוק יקבע שהמשטרה תוכל להמליץ אך ההמלצה לא תפורסם – זו תהיה בדיחה לא מוצלחת; הרי ההמלצה תדלוף בתוך 24 שעות. במקביל, יש בהחלט מקום שהמשטרה תסכם את חקירתה ותגיד לאלו עבירות לדעתה נמצאה תשתית ראייתית. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתיקים רחבי היקף, כגון ארגוני פשיעה או שחיתות ציבורית. בלא סיכום שכזה, תיאלץ למעשה הפרקליטות לבצע מחדש חלק ניכר מעבודתה של המשטרה. חוץ מזה, מדובר בצעד ניהולי הגיוני שנעשה בכל ארגון היררכי, כאשר דרג נמוך מכין את החומר להחלטתו של דרג בכיר. עוד נקודה. אי-אפשר להתעלם מזהותו של מגיש הצעת חוק. כאשר אני רואה את דודי אמסלם מציע את חוק ההמלצות ואת דוד ביטן מציע את חוק הצרפתי – שני ח"כים שלא בדיוק משתייכים לצד המנומס והממלכתי של בית המחוקקים, אלא למלחכי פנכתו של בנימין נתניהו – אני מיד חושד במניעיהם. דומה שהמטרה האמיתית של שתי ההצעות היא לקבור חקירות. איסור על המשטרה לסכם חקירות יביא להתמשכותן עוד ועוד, ואילו החוק הצרפתי לא יאפשר למעשה לחקור את ראש הממשלה גם לאחר סיום כהונתו. די בכך כדי לשלול מן היסוד את שתי ההצעות.

חוק נוסף המעורר סערה הוא חוק יסוד הלאום, שמטרתו לקבוע את המובן מאליו: ישראל היא מדינתו של העם היהודי. השבוע קפצו נגדו עשר עורכות דין וטוענות רבניות דתיות, בראשותה של בתיה כהנא-דרור. קצפן יצא על הסעיף העוסק במשפט העברי. לטענתן, "זהו חוק יסוד שייתן עדיפות ל'משפט העברי', כלומר לפסיקות בתי הדין הרבניים. דיינים יוכלו לפסוק פסיקות שיובילו את הנשים מאות שנים אחורה; בגירושין, לדוגמה, עלול להיווצר שוב מצב שבו הגבר יקבל את כל הרכוש והאישה רק את הכתובה. החוק הוא חלק ממתקפה משולבת של חוקים דתיים שעלולים לפגוע מאוד בנשים". היו להן עוד טענות באותה רוח, אך לכולן הייתה אותה בעיה קטנה: לא היה כל קשר בינן לבין הצעת החוק. ההצעה אומרת כך: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". אלא מאי? זהו בדיוק הנוסח הקיים כיום בחוק יסודות המשפט. כל ההבדל הוא, שליד הסעיף הזה מופיעות עוד שתי מילים: "המשפט העברי". אפילו בהנחה שלכותרת הסעיף יש משמעות חקיקתית – ואין לה – כל החששות ההיסטריים של כהנא-דרור וחברותיה חסרי בסיס. החקיקה והפסיקה בישראל כבר הכירו בזכויותיהן של נשים, ושום פסיקה של בתי דין רבניים לא תוכל להסיג זאת לאחור. אם זה כן יקרה – בג"ץ יתערב, כפי שהבהיר שוב ושוב שיעשה אם פסיקתו של בית דין דתי כלשהו תפגע בעקרונות הצדק הבסיסיים. ייתכן שכהנא-דרור וחברותיה בכלל מתכוונות ליוזמה – שעדיין רחוקה מיישום – לשנות את חוק יסודות המשפט ולקבוע בו במפורש, שהכוונה היא למשפט העברי (אהרן ברק אמר שמבחינתו מורשת ישראל כוללת את "תורתם של ישעיהו וירמיהו כמו גם שפינוזה, אחד העם, ז'בוטינסקי ובן-גוריון, בובר ושולם, אגרנט וזילברג"). אבל לא זה הדבר שאיתו רצו לשרה איילת שקד ולתקשורת, ובכל מקרה – התשובה היא בדיוק זו שנאמרה בפסקה הקודמת. אז ככה: או שהן לא יודעות, או שהן לא מבינות או שהן מטעות בכוונה. תחליטו אתם מה האפשרות הטובה ביותר מבחינתן.

השבוע פרסמנו את מאמרה המקיף של עו"ד סוזי עוזסיני-ארניה, התומכת בהפללתם של צרכני הזנות. מאמר חשוב, המעלה נימוקים בעלי משקל הראויים לדיון מעמיק. עם זאת, פסקה אחת בו הפריעה לי: "לבסוף סבורים המתנגדים, כי קיים קושי מהותי ביישומו של מודל הקנסות. מי יאכוף את החוק? כיצד ינוהל המשפט מבחינת איסוף הראיות? תשובת תומכי ההצעה לטיעון זה היא, כי קיימת משמעות לעצם חקיקתה של עבירת ההפללה והכנסתה אל תוך ספר החוקים הישראלי, על-אף כל קושי העשוי להסתמן באכיפתה". עוזסיני-ארניה אומרת למעשה, כי אכן לא ניתן יהיה לאכוף את החוק – אבל חשוב שהוא יהיה קיים בכל זאת. לעניות דעתי, זוהי טעות קשה. חוק פלילי שאינו נאכף גרוע בהרבה מאשר חוק שאינו קיים כלל. יש לנו מספיק חוקים שאינם נאכפים, ולא צריך להוסיף עליהם – ודאי לא חוק שיעשה כזה רעש ציבורי, ואז יגווע בקול דממה דקה של חוסר מעש. מצב כזה מרגיל את הציבור לכך שאפשר לזלזל בחוק בכלל, על אחת כמה וכמה – אם כבר בשלב החקיקה ברור שהוא יהפוך לאות מתה. לכן, או שיימצאו האמצעים לאכיפתו, או שיורידו אותו מסדר היום.

למרבה התדהמה והחרפה, דומה שמשטרת ישראל היא הגוף המוביל בהפיכת החוק לצחוק. שוב ושוב קובעים בתי המשפט, כי שוטרים פגעו בזכויות יסוד של חשודים ונחקרים, תוך עבירות על חוקים ועל נוהלי המשטרה עצמה. חיפושים בלתי חוקיים, מעצרים בלתי מוצדקים, חקירת קטינים בניגוד להוראות, מניעת זכות ההיוועצות בעורך דין – אלו הם מעשים כה נפוצים, עד שאנחנו אפילו לא מפרסמים את כל פסקי הדין העוסקים בהם. במבט מן הצד, קשה עד מאוד להבין כיצד זה ייתכן. מה כל כך קשה בהפנמה של החוק ולפיו צריך צו חיפוש? או בהבנה של הכללים לפיהם לא חוקרים קטינים לפנות בוקר ובלא נוכחות הורה? או במימוש זכותו של חשוד לשוחח עם עורך דין? אני לא חושב שכל השוטרים שעוברים על החוקים הללו הם (כל כך) מטומטמים. מדובר באווירה של הפקרות כללית, במיוחד כאשר מדובר בחשודים/נחקרים מוחלשים, המקבלת גיבוי בכך שהשוטרים שעושים זאת ממשיכים לשרת. וכאשר יש תביעות נזיקין – המדינה היא המשלמת, לעיתים מאות אלפי ואף מיליוני שקלים. כל עוד שוטרים עבריינים כאלו לא ייזרקו מן המשטרה ולא ישלמו מכיסיהם – התופעות הללו יימשכו. מה שהמשטרה צריכה באמת הוא לא קמפיינים של יחסי ציבור במאות אלפי שקלים לשנה, ולא עשרות דוברים במיליוני שקלים בשנה. היא צריכה פיקוד נחוש שינער אותה מן היסוד ויביא את כל השוטרים, ללא יוצא מן הכלל, לעשות קודם כל את הדבר הבסיסי ביותר: לקיים את החוק לפני שהם אוכפים אותו על אחרים. למרבה הצער, זה לא קורה ואין יסוד להניח שזה יקרה.

החוק מחייב את בתי המשפט לפסוק הוצאות לטובת הצד הזוכה, בסכום שלא יפחת מתעריף המינימום של לשכת עורכי הדין. הפסיקה קבעה שככלל – הסכום צריך להיות זה שהוציא הזוכה. נקודת המוצא – קבע בשנת 2005 יגאל מרזל, אז רשם בית המשפט העליון וכיום שופט במחוזי בירושלים – היא הוצאות ריאליות; מכאן יכול בית המשפט להפחית, כך שייפסקו הוצאות "סבירות, הכרחיות ומידתיות". אלא שחוק ופסיקה לחוד – ומציאות לחוד. אני לא זוכר אף מקרה של פסיקת הוצאות ריאליות. בשיחות פרטיות אומרים שופטים בבית המשפט העליון שזה מה שצריך לעשות, ודאי בתביעות סרק. אומרים – ולא עושים. יתרה מזאת: במקרים רבים, בית המשפט העליון עצמו קובע ש"בנסיבות העניין" או "לפנים משורת הדין" ואפילו "הרבה לפנים משורת הדין", הוא אינו מחייב בהוצאות. למה? ככה. אז מה הפלא שבתי המשפט מוצפים בתביעות סרק ובהליכים שמן הראוי היה לסיים מחוצה להם? בתי המשפט לא היו מעלים על דעתם לוותר על האגרה הנכנסת לקופתה של הנהלת בתי המשפט, ורק לעיתים רחוקות מאשרים פטור חלקי ממנה. מי שאינו מוכן שכיסו-שלו ייפגע, אינו יכול לפגוע כלאחר יד בכיסו של האחר רק משום שהוא יכול לעשות זאת. ודומה שיש צורך לומר גם את המובן מאליו: בתי המשפט צריכים להיות אות ומופת לקיום החוק והפסיקה שלהם עצמם. בתחום ההוצאות, הם מאוד רחוקים משם.

רחבעם זאבי ויוסף לפיד הם דוגמאות בולטות למי שנפלו קורבן לטענות חמורות על הטרדות מיניות שנים רבות לאחר מותם. העלאת טענות כאלו לאחר עשרות שנים היא מעשה מעורר תהייה; כאשר עושים זאת במצב בו ה"נאשם" כלל אינו יכול להתגונן – זהו מעשה נבלה; ומתן פרסום לטענות הללו, הוא שימוש בוטה לרעה בחופש הביטוי. חוק לשון הרע למעשה אינו מאפשר כיום להגיש תביעות בשל פגיעה בכבודו של מת. סביר להניח שהמחוקק סבר, שלא ניתן יהיה לברר תביעות כאלו כאשר הנפגע אינו בחיים. אלא שזהו בדיוק הנימוק שכיום מחייב לשנות את החוק. העובדה שיש מי שמנצלים את מותו של אדם כדי להאשים/להכפיש אותו, מתוך ידיעה ברורה שהוא לא יכול להתגונן, הופכת על ראשו את ההיגיון שבחוק הקיים. במילים אחרות: הכנסת חשבה לפני יובל שהמשמיץ לא יוכל להוכיח את צדקת דבריו; כיום המצב הוא שהנפגע אינו יכול להגן על שמו הטוב. מבחינה משפטית, אכן קשה מאוד לקיים משפטי דיבה בהעדרו של הנפגע. אבל, מאחר שהנטל מוכח על הפוגע – הדבר אפשרי. מן הראוי שיורשיו של הנפגע יוכלו לתבוע, ושנטל ההוכחה שיוטל על הפוגע יהיה כבד יותר – כדי לאזן את היתרון הברור שיש לו בכך שרק גרסתו נשמעת. ואם יהיה בכך כדי למנוע העלאת טענות חסרות רלוונטיות – מצוין.