"חסרה לו אותה מתת עליונה של האמן: הידיעה מתי להפסיק. הוא רצה לשפר את מה שכבר היה מושלם - להדק עוד יותר את החבל סביב צוואר קורבנו האומלל - וכך הרס הכל". כך הסביר שרלוק הולמס למפקח לסטרייד כיצד פיצח את נסיונו של הקבלן מנורווד להפליל אדם ברצח שלא התרחש. נזכרתי בציטוט הזה למקרא הכותרת הראשית של הארץ (10.11.17), ולפיה קיימות ראיות לכאורה לקשר מושחת בין בנימין נתניהו לבין שאול אלוביץ בענייני בזק. הראיות - כותב גידי ויץ - הגיעו לפני מספר חודשים אך טרם נחקרו. נתניהו הוא לא רוצח והארץ לא מפברק ראיות, אבל גם התקשורת צריכה לדעת לומר: עד כאן. גם התקשורת - ובמיוחד התקשורת - מחויבת לעובדות ולמציאות, אפילו כאשר הן לא עולות בקנה אחד עם מה שמסרה קודם לכן, עם אמונותיה ועם האג'נדה שלה. אלא שכאשר מדובר בבנימין נתניהו - החובות הבסיסיות הללו מושלכות אל מאחורי הגב. לטעמי, נתניהו מסובך עמוק וקשה - במיוחד בפרשת המתנות. היחסים שלו עם ארנון מילצ'ן מבססים לכל הפחות עבירה של מרמה והפרת אמונים, ואולי אפילו עבירה של שוחד. אם יוגש כתב אישום נגדו, גם אם לא יהיה זה בעבירת שוחד, יהיה עליו להתפטר - מטעמים ציבוריים גרידא. הנהנתנות שלו ידועה לשמצה, כמו גם חוסר הרגישות שלו להתנהגות ציבורית נאותה. התנהלותה של שרה נתניהו בעייתית לכל הפחות במישור האישי והמשפחתי, וקרוב לוודאי שמשפיעה לרעה על תפקודו של בעלה. שלטונו הממושך יצר, לפחות בקרב הסובבים אותו, יוהרה המובילה אותם לחטוא במגוון של פרשות. זה לא אומר שצריך ליצור פרשות יש מאין. חקירת פרשת בזק הסתיימה השבוע, כאשר רשות ניירות ערך העבירה את התיק לפרקליטות עם קביעה לפיה נמצאו ראיות לכאורה נגד אלוביץ, סטלה הנדלר, שלמה פילבר ואחרים. נתניהו לא נדרש אפילו להעיד בחקירה הזאת. אם היה שמץ של חשד כלפיו - החקירה לא הייתה מסתיימת בלא שחשד זה יבורר. משהו על סמכויות חקירה. רשות ניירות ערך מוסמכת לחקור עבירות על חוק ניירות ערך, אך גם עבירות המסתעפות מאותה פרשה מקורית. זה מה שקרה בפרשת סימנס: עבירות דיווח הובילו לגילוי תעשיית שוחד רחבת היקף; הרשות חקרה גם עבירות אלו. כך גם בתיק בזק: פילבר הוא מנכ"ל משרד התקשורת והוא חשוד במרמה והפרת אמונים בשל יחסיו עם בזק - עבירות שאין להן שום קשר ישיר לחוק ניירות ערך. אך מכיוון שהן תולדה של התיק המקורי, הרשות המשיכה לחקור אותם. זה בדיוק מה שהיה קורה אם נתניהו היה חשוד. החקירה לא הייתה מתפצלת לשניים - חלק לרשות ני"ע וחלק למשטרה - אלא הייתה מנוהלת כולה בידי הרשות. מאחר שהרשות סיימה את חקירתה - שלוותה בידי פרקליטות מיסוי וכלכלה - המסקנה המתחייבת היא שאין חשד לפלילים נגד נתניהו. אז למה הארץ כותב הפוך? ולמה הארץ יוצר יש מאין את "פרשה 4000"? אולי משום שקשה לו להודות שטענותיו הקודמות הופרכו, אולי בשירות האג'נדה הפוליטית הברורה שלו. וזה בעצם לא משנה; העיקר הוא ההתעלמות המכוונת מן העובדות האוביקטיביות. אותו דבר קורה בפרשת הצוללות. קודם כל, עצם הכינוי "פרשת הצוללות" הוא מטעה - וכנראה לא בשוגג. הסיפור התחיל מטענה של רביב דרוקר, לפיה נתניהו מעורב בעסקה מושחתת לרכישת הצוללות. העובדות בשטח הן שתיים: היועץ המשפטי הבהיר שבשלב זה נתניהו אינו חשוד; וממשלת גרמניה חתמה על העסקה לאחר שהשתכנעה שאין בה כל חשד לשחיתות. אבל התקשורת ממשיכה: צוללות, צוללות, צוללות. שנית, העובדה שבפרשת כלי השיט (זה השם הנכון) מעורבים שניים מן האישים המקורבים ביותר לנתניהו - דוד שמרון ויצחק מולכו - מספיקה לחלק מאמצעי התקשורת כדי לקבוע שהמסקנה המתחייבת היא שגם נתניהו מעורב. אבל, כאמור, נכון לעכשיו - נתניהו אינו חשוד. ושוב: זה ממש לא מפריע לאותם אמצעי תקשורת, כמו שאומרים באנגלית Don't confuse me with facts. אותם אמצעי תקשורת אינם מבינים, שמעבר לכך שהתנהגותם היא הפרה של כללי מקצוע ואתיקה בסיסיים ביותר - היא פוגעת בהם עצמם. הם נתפסים - וכנראה בצדק - כמי שמשעבדים את האמת לצרכיהם, כמי שהעובדות נסוגות מפני השיקולים הזרים שלהם. הם לא רק כורתים את הענק עליו הם יושבים מבחינה כלכלית; הם מזינים קריאות לצעדים נגדם, העלולים לפגוע גם בהם וגם בחופש הביטוי בכלל. אבל מה זה לעומת משימת-העל: להפיל את נתניהו.