המלחמה בארגוני הטרור כותבת מחדש לא רק את ספרי המלחמה אלא גם את ספרי המשפט. חוקי המלחמה נוצרו כאשר היה ברור מיהם הצדדים הלוחמים, מתי הוכרזה מלחמה ומתי היא מסתיימת, וכאשר היה אבחנה חדה בין לוחמים לאזרחים. הטרור מטשטש במכוון את כל הגבולות הללו, והחוק הבינלאומי - גם גם באיטיות - מתאים את עצמו למציאות החדשה.
כך למשל, כיום ברור שאין צורך בהכרזה רשמית על מלחמה מצידו של ארגון טרור או נגדו; ברור שמחבלים ובמיוחד הבכירים שבהם מהווים מטרה לגיטימית לחיסול בכל עת; וברור שמותר לפגוע במחבלים כאשר הם מוצאים במכוון מסתור בין אזרחים.
גם אופי הלחימה השתנה. ארגוני טרור שואפים להשיג את מטרותיהם לא רק בדרכים צבאיות ולא רק בפיגועים. הם מנהלים מלחמה גם בתחום התודעה, דרך אמצעי התקשורת ודעת הקהל. ישראל מכירה היטב את הזירה הזאת. אם דוח גלדסטון, שהיה תוצר של מערכת תעמולה והכפשה נגד ישראל, היה נותר על-כנו ומאומץ בידי הקהילה הבינלאומית - על קרבו ושקריו - היינו סופגים נזק כבד ביותר בתחומי הכלכלה, המסחר, התרבות והספורט.
ישראל מקדישה מאמצים רבים למלחמת התודעה, ועושה זאת בהצלחה בלתי מבוטלת. דוגמה לכך היא תנועת ה-BDS הקוראת להחרים כל דבר שקשור לישראל - אך נוחלת מפלה אחרי מפלה, הן במישור המדיני והן במישור היום-יומי. הסיבה לכך היא שגם מנהיגי העולם החופשי וגם אזרחי מדינות אלו אינם קונים, ברובם המכריע, את התעמולה האנטישמית של מובילי התנועה - משום שאנחנו מצליחים להפריך את השקרים המופצים נגדנו.
בסיס מושגי ולצידו הסתייגות כל ההקדמה הזאת נועדה להציב את היסודות לטיעון המרכזי של מאמר זה: יש לשנות גם את התפיסה הפלילית של "סיוע לאויב". מאחר שהמלחמה בטרור מתנהלת גם בשדה התודעה, החוק צריך לטפל גם במי שמסייעים לאויב במלחמה זו. ומאחר שהמלחמה בטרור משנה את החוק הבינלאומי, היא צריכה לשנות גם את חוק העונשין שלנו. אני טוען, כי יש לשנות את החוק כך שיאפשר להעמיד לדין פעילים בארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" ועיתונאים כמו
גדעון לוי ו
עמירה הס.
הבסיס המושגי כבר קיים בחוק העונשין, אך יש בו הסתייגות רבת חשיבות שאותה יש לשנות ולהתאים למצב של 2017. סעיף 91 לחוק מגדיר "אויב" כ"מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים". ברור לכל בר בי רב, שארגוני טרור הם אויב של ישראל. הסעיף ממשיך ומגדיר "ידיעה" במילים "לרבות ידיעה שאינה נכונה, וכל תיאור, תוכנית, סיסמה, סמל, נוסחה, חפץ או חלק מהם המכילים ידיעה או העשויים לשמש מקור לידיעה" - בקיצור: מה שהיום מכנים "מידע".
סעיף 99 קובע: "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. לעניין סעיף זה, 'סיוע' - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה". מאחר שאמרנו שמלחמת התודעה היא חלק בלתי נפרד משדה הקרב, ברור שמי שמספק לאויבי ישראל מידע היכול לשרת אותם במלחמה זו - מסייע לאויב במלחמתו בישראל.
סעיף 114 לחוק העונשין עוסק במגע עם סוכן חוץ בלא הסבר סביר וקובע עונש של 15 שנות מאסר על עבירה זו. המחוקק מגדיר "סוכן חוץ" במילים "לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק, מטעם מדינת חוץ או ארגון מחבלים או למענם, באיסוף ידיעות סודיות או במעשים אחרים העשויים לפגוע בביטחון מדינת ישראל". שוב: מי שמנהל מלחמת תודעה נגד ישראל הוא בוודאי סוכן חוץ ולכן המגע עימו פסול.
ואולם, החוק בנוסחו הקיים מאפשר לאותם פעילי שמאל קיצוני לחמוק מענישה, משום שהוא מצריך כוונה מפורשת לפגוע בביטחון המדינה. סעיף 94 קובע: "אין רואים מעשה כעבירה לפי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה
בתום לב, או אם נעשה בתום לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולות רשות מרשויותיה, או בסדרי מדינת חוץ או בפעולות רשות מרשויותיה, או בסדרי מוסד או ארגון של מדינות או בפעולותיהם". משמיצי המדינה ומשתפי הפעולה עם אויביה בתחום התודעה יכולים לטעון, כי מטרתם אינה לפגוע בה אלא לשנות את מדיניותה - ומכאן שאין עליהם אחריות פלילית.
כמו בתקדים חוק החרם את העמימות הזאת יש להסיר. המחוקק הישראלי כבר קבע, כי יש פעולות המאבדות את הלגיטימיות שלהן ברגע בו הן עוברות למישור מלחמת התודעה. זהו חוק החרם, שאושר ברובו המכריע בידי בג"ץ ואשר מאפשר לפעול נגד מי שקורא להטיל חרם על ישראל. שימו לב: די בקריאה להטיל חרם כדי לאפשר למדינה לפעול נגד אותו גורם. מסירת מידע מכפיש לאויבי ישראל חמור בהרבה מאשר קריאה לחרם, ודאי כאשר מדובר בהלשנה על חיילים וקצינים ספציפיים. אין זה סביר, שקריאה לחרם אינה לגיטימית, ואילו השמצת המדינה וחייליה תהיה חוקית.
חופש הביטוי, כמו כל חופש אחר, אינו מוחלט. כידוע, אסור לפרסם לשון הרע ואסור לפגוע בפרטיות ואסור לפרסם שמות של קורבנות עבירות מין - וגם אסור לפגוע בביטחון המדינה. המילים "חופש הביטוי" אינן יכולות להוות מסווה או מחסה לדברי שקר זדוניים, שמטרתם או תוצאתם היא החלשה חמורה של המדינה ושל כל היושבים בה - כולל אותם שקרנים ומכפישים עצמם.
מי שבאמת רוצה לשמור על טוהר הנשק של צה"ל, לא צריך לפרסם כותרות גדולות ב
הארץ או לשלוח נציגים לאו"ם. יש פרקליטות צבאית, יש נציב קבילות חיילים, יש
מבקר המדינה, יש ועדת חוץ וביטחון, יש בג"ץ. בלי שום צקצוק וצחקוק, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם - והוא היה כזה הרבה לפני "בצלם" ויהיה כזה הרבה אחרי "שוברים שתיקה". לצד זאת, חייבים לאפשר לו לבצע את עבודתו - גם בשדה הקרב, גם במלחמת התודעה וגם במישור המשפטי.
החוק יכול לקבוע חזקה, שמי שמוסר לגורמים זרים או מפרסם ברבים סוג מסוים של ידיעות או השמצות על צה"ל - עושה זאת על-מנת לסייע לאויב במלחמתו ויועמד לדין על מעשיו. זו תהיה חזקה בלתי חלוטה, אשר תאפשר לחשוד/לנאשם להוכיח את טוהר כוונותיו. אפשר לדון על הפרטים של החוק, אפשר לדון על מבחני היישום, אפשר לדון על חומרת העונש. אבל אסור להשאיר כמות שהוא את המצב, בו גידוף כלפי השכן גורר ענישה, בעוד הכפשה כלפי המדינה היא חלק מחופש הביטוי.
