|
הוריו של דוד שוקר [צילום: יגאל יששכרוב]
|
|
|
|
|
|
|
"הייתה לו רצועת עור, מעין שוט ובכל פעם שעשיתי טעות או לא הגיתי נכון את המילה - היה מכה אותי על גבי". | |
|
|
|
העיר נג'ראן הנושקת לצפון תימן הינה למעשה נווה מדבר בו גדלים עצי דקלים רבים ● תמרי המקום ידועים ומפורסמים בכל ארצות ערב ומי התהום קרובים לקרקע ולבתי התושבים
▪ ▪ ▪
|
דוד שוקר נולד בי' שבט תש"ד 4.2.1944 בעיר נג'ראן שבדרום ערב הסעודית לאביו יוסף בן אהרון שוקר ולאמו קדיה בת סעיד שעבלי. לא הכל יודעים שבערב הסעודית התגוררו יהודים לפני קום המדינה. גם אבא אבן מי שכיהן כשר החוץ בממשלת בן-גוריון שאל בתמיהה את דוד שוקר כשנפגש עמו: "היו יהודים בערב הסעודית"? בשנת 1938 מהגרת משפחת שוקר מתימן לערב הסעודית לצורך פרנסה ואיחוד משפחות. העיר נג'ראן הנושקת לצפון תימן הינה למעשה נווה מדבר בו גדלים עצי דקלים רבים. תמרי המקום ידועים ומפורסמים בכל ארצות ערב ומי התהום קרובים לקרקע ולבתי התושבים. עד 1936 שולטים כאן שיח'ים מקומיים ואז האימאם התימני וצבאו פולשים לאזור, כובשים את נג'ראן ידי השיח'ים, אך נסוגים במהלך לחימה עם צבאו של מלך סעודיה נימר אבן סעוד, המשליט במקום את המשטר הסעודי. בנג'ראן מתגוררות כ-60 משפחות יהודיות ילידי תימן שהיגרו לכאן ברגל ובאמצעות גמלים וחמורים. יחס הממשל הסעודי אל היהודים היה טוב מאוד באותם שנים ומרביתם עבדו בבית המלוכה כרצענים, כנגרים, כצורפים וכנשקים. יהודי מנג'ראן, לעומת יהודי מתימן, יכול היה לשאת נשק ג'מביה (מין סכין מעוקמת הנישאת בתוך נדן ונתונה בחגור). "הוריי סיפרו לי", מציין היום דוד שוקר, "כי חיילי המלך הנקראים "אוכוואן" נתנו לי סוכריות, בהיותי בן שלוש, סירקו את תלתלי שערותיי שגלשו על כתפיי ואמרו להם בערבית: "האדה מאלכ (זה הילד מלך) בתרוחו ללקודס (לארץ הקודש) והילד הזה יהיה טיאר (טייס)". בשנת הבצורת, כשהרעב הציק לי, הלכתי אל הגורן שבשוליו נבטו גרעינים מן הטל, הפרדתי את העלים, מילאתי בכוס את הגרעינים וחילקתי לי ולאחי גרגיר אחד... הבגרות של ילד תימני-סעודי מבחינת עצמאותו בגיל שלוש - משולה לזו של ילד בן שש שבע של היום. בסעודיה, אבי עבד כרצען והתעסק עם עבודות עור: סנדלים ופרוות. הוא לימד אותי תורה מגיל שלוש. הייתה לו רצועת עור, מעין שוט ובכל פעם שעשיתי טעות או לא הגיתי נכון את המילה - היה מכה אותי על גבי. בכיתי, ואז הערבים שהיו בסביבה אמרו לו: 'יוסף, הרגת את הילד'. והוא ענה להם: 'לא נורא, תנו לו ללמוד'. הייתי ילד שובב ומדי פעם הסטתי את מבטי לצדדים ולא אל הספר. אבי שם לי גלעין של תמר מתחת לסנטרי ועלי היה להצמידו לחזה, כדי שלא אוכל לפזול לצדדים ולהיות שקוע אך ורק בספר. ואם חס וחלילה נפל הגלעין - השוט היה מופעל. בדיעבד, הגעתי להישגיי בזכות השקדנות והחינוך הערכי שקיבלתי מאז ינקותי.
|
|
[צילום: יגאל יששכרוב]
|
|
|
|
|
|
|
רשימת המשפחות בנג'ראן על-פי זכרונו של דוד יעיש. | |
|
|
|
כעבור שבוע ימים יוצא כרוז נוסף מהמלך הסעודי שבו מתבקשים היהודים שנרשמו בשבוע שחלף להביא את כל רכושם שנרשם - למרכז הכפר
▪ ▪ ▪
|
דוד יעיש מקרית עקרון יליד 1932 שנולד בנג'ראן בכפר אלג'ורבה, למד בצעירותו צורפות והלכות שחיטה. עלה לישראל ממחנה חאשד-עדן בטיסה ישירה ב-1950 בהיותו בן 17 וחי בגבעת כוח בתנאי מעברה. במשך שנה ערך את רשימת היהודים ששהו בנג'ראן והוא מעלה זכרונות מאותה תקופה: "באחד הימים בשנת 1946 מוציא המלך כרוז ליהודים בו נכתב: "יהודים יקרים, המלך מבקש מכל היהודים להתרכז במרכז הכפר. נציגי המלך רוצים לשוחח אתכם". ועוד נאמר בו: "אנחנו יודעים כי אתם עתידים להעלות ללקודס (ארץ הקודש) ואנחנו רוצים לשמור עליכם. כל אחד מכם שיש לו כסף וזהב, כלי נשק ותכשיטים ורכוש נוסף, יבוא להירשם אצל פקידי המלך". ואכן, היהודים עשו כמצוות המלך. כעבור שבוע ימים יוצא כרוז נוסף מהמלך הסעודי שבו מתבקשים היהודים שנרשמו בשבוע שחלף להביא את כל רכושם שנרשם - למרכז הכפר. גם הפעם מביאים לכאן היהודים את מה שרשמו. פקידי אוצר המלך בודקים את הרישומים עם הממצאים. נציג המלך משוחח איתם ואומר להם: "אתם עולים ללקודס (לארץ הקודש)והבאנו לכם עשרה גמלים על-מנת שתעמיסו עליהם את רכושכם ונלווה אתכם עד מעבר הגבול לתימן". היהודים, אנשים נשים וטף מעמיסים על הגמלים את רכושם וצועדים לצידם לעבר גבול תימן. השמש שוקעת לאיטה ומחשיך הלילה. בעלי הגמלים מבריכים את הגמלים עם רכוש היהודים וחונים לחניון לילי. עייפות רבה פוקדת את היהודים הנרדמים לשנת ישרים. עם הנץ השחר בעלי הגמלים מעירים את הגמלים וחוזרים לסעודיה עם רכוש היהודים... היהודים שמתעוררים משנתם נדהמים ולא מאמינים למראה עיניהם כיצד שומרי המלך שנצטוו לשמור עליהם כביכול וללוותם הם אלה השודדים במהלך צעד הערמה והסחה מבריק של מלך סעודיה. המשפחות ממשיכות לצעוד לעבר הגבול התימני ומתקבלות בברכה על-ידי החיילים שומרי הגבול. לפתע, נשמעות דהרות סוסים. הרוכבים - חיילי המלך הסעודי חמושים מכף רגל ועד ראש מתקרבים לגבול במטרה להרוג ביהודים. מולם ניצבים חיילי מלך תימן (האימאם) עם נשק דרוך ומגנים כעת על בני חסותם. החיילים הסעודים חוזרים כלעומת שבאו ולא עולה בידם לבצע את זממם.
|
מתארגנים לעלות לארץ ישראל
|
|
|
[צילום: יגאל יששכרוב]
|
|
|
|
|
|
|
בספריתו - ספרים רבים על יהדות תימן. | |
|
|
|
רכבנו על חמורים וגמלים ● עברנו נהרות ונחלים שבהם אנשים - כושים בריונים, נשאו אותנו על גבם במעבר הנחל מצד אל צד על-מנת שלא ניסחף בזרם המים
▪ ▪ ▪
|
כל היהודים, כ-200 נפשות יוצאי נג'ראן שהיו בערב הסעודית, מתארגנים לעליה לארץ ישראל ומתחילים לצעוד לכיוון עיר הבירה צנעה שם הם מתארחים בבתי היהודים שכבר עלו לישראל. היו אלה בתים בני 8 ו-10 קומות עם מדרגות רחבות ללא מעלית שגם בעל חיים הנושא סחורה יכול להגיע לקומה עליונה". "בצנעה התעכבנו 8 חודשים", מספר היום דוד שוקר שהיה אז בן ארבע ומוסיף: "בתחילה, עשינו את דרכנו לעבר העיר עדן שבדרום תימן בהליכה רגלית. הגענו לעיר תעיז, מקום קבורתו של רבי שלום שבזי. לאחר מכן רכבנו על חמורים וגמלים. עברנו נהרות ונחלים שבהם אנשים - כושים בריונים, נשאו אותנו על גבם במעבר הנחל מצד אל צד על-מנת שלא ניסחף בזרם המים. בין היתר עשינו את דרכנו גם על גבי משאיות. בדרכים הציבו שודדים שבעה מחסומים וכל משפחה נאלצה לשלם דמי כופר על-מנת שתוכל להמשיך במסעה. בעדן שהינו במחנה עולים כשלושה חודשים בתנאי מחיה קשים. אנשים מתו ממחלות שונות ומשונות עד בואם של מטוסי הגלקסי הכבדים והמיושנים שהטיסו אותנו לישראל כמו שכתוב בתורה: "ואשא אתכם על-כנפי נשרים ואביא אתכם אליי". לפני העלייה למטוסים נאמר ליוצאי תימן על-ידי פעילי העלייה להסיר מעצמם את כל תכשיטי הנשים ואת הספרים שאותם נשאו, כי אלה עשויים במשקלם להכביד על המטוס. פעילי העלייה הם אלה שגם העלימו את הרכוש המועט שאותם נשאו יוצאי תימן. לדבריהם של פעילי העלייה, התכשיטים והספרים הועלו לארץ ואוחסנו בבסיס כורדני בחיפה, שם פרצה שריפה שכילתה את הכל"...
|
החיים במעברה היו קשים מנשוא. למדינה הצעירה בת השלוש לא היו די משאבים לכלכל את כל העליות הגדולות שהגיעו מכל רחבי העולם
▪ ▪ ▪
|
בנובמבר 1951 מובלת משפחת שוקר, הורים ושלושה ילדים, היישר אל מעברת האוהלים מסמיה באזור השפלה שהייתה ממוקמת ליד קריית מלאכי (קסטינה) ואכלסה כ-200 משפחות. היה זה אחד החורפים הקשים והמעברה הפכה בן לילה לאגם מים גדול. חיילי צה"ל הם אלה שחילצו את התושבים, בעת השיטפון, בסירות מחוץ למעברה. החיים במעברה היו קשים מנשוא. למדינה הצעירה בת השלוש לא היו די משאבים לכלכל את כל העליות הגדולות שהגיעו מכל רחבי העולם. שנת 1952 זכורה כשנת הצנע שהנהיג שר האוצר דב יוסף כשהמזון סופק בהקצבה על-ידי תלושים. לא ניתן היה לשחוט עופות, כבשים או עיזים ומי שנתפס הפך לעבריין העובר על חוקי המדינה. היה גם מחסור בעבודות. המשפחות קיבלו מספר ימי עבודה על-פי גודל המשפחה ואלה היו בעיקר בחקלאות בישובי הסביבה, ובעבודות דחק: סיקול אבנים ונטיעת עצים בהרי ירושלים. "גדלנו במעברה 7 שנים בעוני ובלכלוך, באוהלים ללא כבישים ותשתיות. ברז מים אחד היה משותף לכמה משפחות. הדבר אמור גם לגבי השירותים שהיו מחוץ לאהל", מציין שוקר ומוסיף: "האהלים במעברה היו עשויים מבד. כל אהל אכלס שתי משפחות שחולק לחצי באמצעות מחיצת בד. בהפרדה בין האהלים נוצר חלל שבו התרוצצו עכברים וחולדות. סבלנו מפרעושים ומכל מיני חרקים. ינקתי עד גיל חמש מחלב אם, כי לא היה אוכל בתקופת הצנע. שיחקתי עם חבריי וכשהייתי צמא באתי אל אמי והרוויתי את צימאוני. כאן גם נולדו למשפחה בן ובת.
|
במשך החודשים שהייתי שם ראיתי אנשים במיטב מחלצותיהם עם עניבות מסתובבים בין הילדים עם מדריך מקומי וכנראה שבחרו להם ילדים לאימוץ ● איך אני יודע? החברים ששיחקתי איתם היום - נעלמו למחרת ולא ראיתים יותר
▪ ▪ ▪
|
באחד הימים הגיעו למעברה כמה רבנים שאינם מוכרים לנו ושלא ידענו את שפתם. לי ולעוד שני ילדים חילקו סוכריות והלכנו אחריהם. הם העלו אותנו למכונית ונסענו למקום בלתי ידוע ללא ידיעת ההורים וכמובן שלהורים אין כתובת או טלפון לוודא היכן נמצאים ילדיהם. באישון לילה הכניסו אותנו לבית יתומים דיסקין בגבעת שאול בירושלים. כאילו לקחו אותנו ללמוד. היו במקום ילדים רבים חלקם קטנים מאתנו. הגדולים היו בני חמש שש. כל הדרך לכאן בכיתי וביקשתי לראות את הוריי. במשך שנה לא ראיתים והוריי גם לא ידעו היכן אני נמצא. הצלחתי ללמוד קצת משפת האידיש וביום שבת היינו זורקים אבנים לכיוון הכביש הראשי וצועקים "שאבס". במשך החודשים שהייתי שם ראיתי אנשים במיטב מחלצותיהם עם עניבות מסתובבים בין הילדים עם מדריך מקומי וכנראה שבחרו להם ילדים לאימוץ. איך אני יודע? החברים ששיחקתי איתם היום - נעלמו למחרת ולא ראיתים יותר. הייתי ילד צרחני ורציתי כל הזמן את הוריי. אלה שהפסיקו לבכות, נעלמו כלא היו. רק לאחר שנה של בכיות וגעגועים להוריי, הסיעו אותי בחזרה למעברת מסמיה לחגוג את חג הסוכות. בגלל המצב הכלכלי הירוד והתנאים ששררו במעברה המשכתי ללמוד בבית היתומים דיסקין כשנתיים נוספות עד גיל שמונה, שם קיבלתי מדור, מלבוש ואוכל, מה שלא היה לי במעברה. כשבגרתי ראיתי בשבועון " העולם הזה" כתבה של אורי אבנרי בה נכתב כי אחד הרבנים בשם: דב רוזנבאום, היה לוקח ילדים ומוכר אותם לתושבי ארה"ב תמורת 5000 דולר עבור כל ילד. הילדים הוברחו בתוך כלובי חיות בבטן המטוס. לדעתי, בית היתומים שימש כתחנת מעבר להעלמת ילדים ולניסיון להעלים גם אותי. בוועדת החקירה האחרונה לפרשת ילדי תימן בראשותו של האלוף דוד מימון זומנתי להעיד וסיפרתי את מה שאירע לי. זכור לי שבגיל שמונה קטפתי עם אחרים סברס ומכרנו אותם לנוסעים שהמתינו לאוטובוס שבא פעם בשעה. פעם בחצי שעה שכבנו על הכביש והצמדנו את אוזנינו לכביש על-מנת לשמוע את הד מנועי המכוניות הקרבות. המזון היה דל. אכלנו פרוסת לחם שחור עם בננה או תפוז. גדלנו כאמור בתקופת הצנע וקטפנו תפוזים מהפרדס. מסמרטוטים יצרנו כדור וקראנו לו בערבית "קורת". שיחקנו, בין היתר, ב"חמור חדש", ב"דודס", וב"גוגועים".
|
|
[צילום: יגאל יששכרוב]
|
|
|
|
|
|
|
ביום נישואיהם דוד עם רעייתו נעמי. | |
|
|
|
שמחה זילברשרום, אחד המדריכים מצליח לחלץ תלמידים נוספים מבעד לחלון, אך לבסוף נרצח גם הוא
▪ ▪ ▪
|
דוד שוקר ממשיך ללמוד בבית הספר של המעברה וב-1956 הוריו רושמים אותו לבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, המופעל על-ידי עליית הנוער שם הוא לומד נגרות. הייתה זו השנה הראשונה שלו בבית ספר זה כאשר לפני חג הפסח, באחד הימים בעת שהנערים מתפללים ערבית בבית הכנסת, חודרים למתחם דרך הפרדסים, שלושה פדאויונים (מחבלים) היורים לכל עבר ורוצחים חמישה תלמידים. שמחה זילברשרום, אחד המדריכים מצליח לחלץ תלמידים נוספים מבעד לחלון, אך לבסוף נרצח גם הוא. מדריך נוסף, מגלה תושייה, מצליח לכבות את האור והמחבלים נמלטים. "הייתי בהלם מהמחזה הנורא הזה שנגלה לפניי שלא יימחה מזכרוני ולא יכולתי להמשיך ללמוד כאן", אומר דוד שוקר. הוא מתחיל לעבוד כשוליה במסגריה ועוזר לעצמו ולפרנסת ההורים ובערבים משלים את לימודיו בתיכון ערב בבית ספר פינס בגדרה. בנוסף הוא משתלם בקורסים בבית ספר אורט ברחובות עד לגיוסו לצה"ל בגיל 17. למרות גילו הצעיר הוא מתגייס לנח"ל עם גרעין חזון של תנועת עזרא בקיבוץ חפץ חיים ומשרת ביחידת חי"ר בנח"ל ועושה מילואים בשיריון עד גיל 50. באזור התעשיה בקריית מלאכי הוקם מפעל לציוד לולים, מיכלי תערובת ומערכות האבסה אוטומטית בשם שש-שטינמיץ את שוקר בע"מ. במשך עשר שנים ניהל שוקר את המפעל והעסיק 40 עובדים ובנוסף נערי שוליים בחינוך מקצועי ונחשב כמעסיק ידיד מטעם המועצה המקומית קריית מלאכי. בהתייחסו לפרשת ילדי תימן החטופים וכחבר הוועד הציבורי לנעדרי ילדי תימן ובלקן - סבור שוקר שאם יש תיקי אימוץ יש לפתוח אותם. על המדינה לשלם פיצויים למשפחות ויורשיהם על הסבל הנורא והעוול שנעשה להם באותה תקופה שהמדינה עדיין הייתה בחיתוליה.
|
|
[צילום: יגאל יששכרוב]
|
|
|
|
|
|
|
יקיר המועצה ומפגש עם הרבי מלובביץ. | |
|
|
|
שוקר מקים ועד ציבורי להצלת יהודי תימן ועומד בראשו במשך 15 שנה עד לפתיחת השערים של תימן לעליית היהודים ואיחוד משפחות דרך מדינה שלישית
▪ ▪ ▪
|
בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה בעוד דוד שוקר מכהן כראש מועצה, מתקבלות ידיעות מכתבים זרים שישראל גירשה 2,000 מחבלים פלשתינים מלבנון לצפון תימן. נודע, כי המחבלים מתנכלים ליהודי תימן, הופכים בתי כנסת למסגדים, אונסים את הבנות וחוטפים נשים יהודיות. בבני עי"ש היו משפחות חצויות שחלקן עלו לישראל בשנת 1961-2 ושאר בני המשפחה היו אמורים להצטרף אליהם מאוחר יותר. מאז 1963 עת פרצה מלחמה בין מצרים לתימן - נסגרו שערי העלייה. בצר להם פנו משפחות מבני עי"ש אל דוד שוקר שיסייע להם כאיש ציבור לאיחוד משפחות. שוקר מקים ועד ציבורי להצלת יהודי תימן ועומד בראשו במשך 15 שנה עד לפתיחת השערים של תימן לעליית היהודים ואיחוד משפחות דרך מדינה שלישית. בתוך כך, שוקר פועל רבות בארצות הברית בנושא זה ובמרוצת השנים עולים מתימן עליות בלתי לגליות, כאמור, דרך מדינה שלישית. נוצר איחוד משפחות וילדי העולים נקלטים בשכונת אושיות ברחובות ובבאר שבע. כיום נותרו בתימן 50 נפשות שאינם מעוניינים לעלות לארץ כנראה מפחד השלטונות.
|
|