בשנים האחרונות יצא לישראל שם מכובד של מדינת היי-טק, אך בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה היא ככל הנראה אחת המפגרות בעולם. זאת בעיקר בכל מה שקשור בפינוי פסולת בניין, במיוחד בשנים האחרונות שבהן בכל מרכז הארץ, בעיקר בגוש-דן, כולם עסוקים בתחום פינוי בינוי.
כדי להבין את חומרת הבעיה ראוי להציג מספר נתונים יבשים, אבל בתנאי שלא תיבהלו. מדינת ישראל מייצרת מדי שנה כ-4 מיליון טונות פסולת בניין. כמיליון טונות, המהווים 25% מהכמות השנתית, מסולקים בצורה פיראטית מתוך כוונה להתחמק מהעלויות של טיפול ופינוי מוסדרים. מצב חמור זה מתאפשר כיוון שהתחום הזה עדיין לא עבר הסדרה רגולטורית.
התוצאה העגומה: במרוצת השנים התפתחו בפריפריה המזרחית של הערים הגדולות אזורים בהם נשפכו כמויות גדולות של פסולת בניין באופן לא מוסדר, בעיקר על שטחים ריקים. הפינוי הבלתי חוקי הזה התאפשר, במקרים לא מעטים, בעקבות קרבת אינטרסים בין חברות קבלניות לבין רשויות מקומיות. שפיכת הפסולת הפרועה הזו יצרה מפגעים בריאותיים ונופיים והפכה שטחים מסוימים לבלתי ניתנים לניצול. ההערכה הכללית היא כי במשך שנים הצטברה כמות אדירה של כ-120 מיליון טונות של פסולת בניין בשטחים פתוחים בגבולות ישראל בעיקר בצד המזרחי של שפלת החוף.
ברבות השנים החלו רשויות השלטון לנקוט בפעולות בהיקף קטן יחסית כדי לצמצם את השפיכה הפירטית של פסולת בניין. הצעד הראשון היה מינוי מפקחים של המשרד להגנת הסביבה כדי לנסות וללכוד משאיות פסולת העוברות על החוק והטלת קנסות על העבריינים. הצעד השני היה חיוב כל יזם בניה להתקשר עם אתר מורשה לקליטת פסולת בניין ולשלם עבור קליטת הפסולת בכמות יחסית להיקף הבנייה. אך הצעדים האלה עדיין לא הצליחו למנוע כליל את התופעה העבריינית.
במהלך 2016, הכין המשרד להגנת הסביבה הצעה לתיקון חוק שמירת הניקיון (פינוי פסולת בניין), על-מנת להעביר את הסמכות לטיפול ואכיפה בענף, לרשויות המקומיות, יחד עם הסמכות לגבות כספים בגין טיפול זה. עד היום הצעת החוק טרם עברה קריאה ראשונה. באוגוסט השנה, פרסם המשרד להגנת הסביבה תזכיר הצעת חוק ממשלתית לתיקון חוק שמירת הניקיון, להערות הציבור, זאת לפני שההצעה עולה לדיון בוועדות הרלוונטיות של הכנסת. בקצב הזה יכול להיות שהחוק יתקבל בעוד שנים אחדות ועד אז ימשך הנזק הכבד מפינוי בלתי חוקי של פסולת בניין ולאיש בממשלה כנראה לא אצה דרך למצוא פתרון למפגע הזה.
הבעיה קיימת לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם המערבי. החל מתחילת שנות התשעים מנסים לפתח שיטות טכנולוגיות חדישות לטיפול בבעיה בעיקר באמצעות גריסה וניפוי. בשיטה זו מפוררים את הפסולת וממיינים את הפירורים לפי גודלם, כדי להשיג מוצרים כמו חצץ המשמש לבניה או לסלילת כבישים.
נראה כי אם מישהו מחפש דרכים להתעשר כדאי לו להשקיע בהקמת מפעלים למחזור. הוא יוכל להרוויח גם מקליטת הפסולת החוקית וגם מהבלתי חוקית, כמו גם ממכירת "התוצרת". אבל כל זאת בתנאי שהמחוקקים יאיצו את תהליך החקיקה ויקבעו אמצעי אכיפה וענישה נאותים, במקום לעסוק בחקיקת חוקים כנגד יריביהם הפוליטיים. אם לא יעשו זאת במהירות, במקום שטחים ירוקים לפיתוח החקלאות והקמת ישובים חדשים, עלולה ישראל להתכסות במעטה מכובד של שכבת אבן ופסולת בניין ולפגוע ביכולתה להתפתח.
