"אידה" הוא סרט פולני שכיכב ברשימות של סרטים בנושאים יהודיים, סרטים אמנותיים, סרטי פסטיבלים לקולנוע ושלושתם ביחד. לכאורה סרט חמלה אודות מסעה של נזירה צעירה במנזר פולני של שנות הששים בפולניה הקומוניסטית אל עברה היהודי. למעשה סרט של שנאת יהודים תהומית הקובר את היהודי פעם פעמיים ושלוש והכל במסווה של אמנות.
הסרט מצולם ללא צבע, כאילו היה סרט תעודה מימות מלחמת העולם. פולין היא מקום אפלולי, קר, קומוניסטי, מכוער, ובמנזר מתכוננת הגיבורה, לבושת הבגד והשביס של נזירה מתלמדת, לטקס ההשבעה שלה. פניה יפות, קפואות, בובתיות, וכך היא נשארת בכל מהלך הסרט. אם המנזר מספרת לה כי למעשה היא אסופית יהודייה, ולפני השבעתה היא חייבת להיפגש עם דודתה, שעד עתה סירבה לפגוש אותה.
הסרט מצולם כסדרה של תמונות "אמנותיות" ללא תנועה של המצלמה, משל היו אלו העמדות של מחזה. המשפטים קצרים, המעבר בין התמונות חד, ומחייב הפעלת דמיון מגשר. ברור כי הסרט מכוון בעיקר לקהל המבקרים האמנותיים.
הפגישה עם הדודה, אישה קשת מבע, מעשנת בשרשרת, היא טראומתית, אך דבר לא נראה על פניה של הנזירה. המשך הסרט הוא מסע בעקבות גורלם של הוריה של האסופית, ברחבי פולין העצובה והרצחנית.
בכל סרט חייבת להיות דמות הרשע, דמות הטוהר, ודמות החלופה לשניהם. הרשע מגולם בדמותה של הדודה היהודייה, שהיא תובעת קומוניסטית ששלחה לא מעט אנשים למוות, מעשנת ושותה, ושוכבת עם גברים מזדמנים, לא ברור אם בתשלום אם לאו. הוא מובילה את המסע אל העבר הנורא של רצח המשפחה בקשיחות קומוניסטית ואיומים, מקישה על דלתות באלימות, חוקרת שכיב מרע על מיטת חוליו, ובעיקר מנסה להדיח את הדמות הטהורה מן הסיגוף והתפילה, מן השביס והצניעות, מן הטוהר של הצלוב, לטומאה בה היא עצמה חייה. דמות הטוהר היא הנערה הנזירית הנצמדת לקודש הנוצרי, ושומרת על איפוק מוחלט ככל שמתגלות הזוועות, ואפילו בעת הקבורה החוזרת של גולגלות הנרצחים בבית העלמין היהודי בלובלין. דמעה לא נקווית בעיניה היפות. דמות החלופה לשתי הקיצוניויות הוא המוזיקאי, בחור נאה שהדודה מציעה לו הסעת חינם לעיר הגדולה שם הוא מופיע בלהקת ג'אז. הבחור מתעלם מן הזמרת של הלהקה שהיא יפהפייה מושלמת, ומתרכז בנגינה עילאית בסקסופון אלט, ומביע את אהבתו לנזירה באופן הכי מכבד שיש.
המסע אל העבר מבהיר כי המשפחה הפולנית שהבריחה את היהודים ליער בעת הכיבוש הנאצי גם קמה עליהם ורצחה אותם, כדי לרשת את רכושם. אחיה של האסופית נרצח מכיוון שהיה שחרחר ונימול. את התינוקת שנראתה פחות יהודייה, מסרו לכומר המקומי שהעביר אותה למנזר, לא כדי לחיותה ולהשיבה אל העם ממנו נחטפה, אלא כדי לגדלה בקרב השונאים. מחיר ידיעת גורל המשפחה היה ויתור על הזכויות בחווה הכפרית, מחיר שהנזירה משלמת בלי ניד עפעף, ואף מברכת את התינוקת שעל ידיה של אשת הרוצח. גם לאחר שהוכח מעבר לכל ספק כי היא יהודייה, שמשפחתה נרצחה בידי הפולנים, וכל גידולה שקר הוא, בוחרת אידה לשוב למנזר.
הניסיון האחרון של הדודה להציל את הנפש האחרונה שנשארה לה הוא התאבדות. היא שותה לשכרה, שוכבת עם טיפוס קומוניסטי נאלח, משמיעה מוזיקה נהדרת, וקופצת מן החלון בבגדי זנותה. זה מחייב את אידה לשוב את דירת דודתה, ולנסות בפעם האחרונה את החיים.
החיים, מבחינתה היא לנסות את חייה של הדודה הרשעה. היא מעשנת, היא שותה, מתירה את שערה, לובשת שמלת ערב המגלה טפחיים ומפתה את הסקסופוניסט הנהדר ועדין הנפש (דוויד אוגרודניק) לשכב איתה. ואז לאחר שהתמסר לה, והבטיח את החיים, כולל חתונה, ילדים, וחיים משותפים, היא עוזבת אותו, חובשת את השביס, ושבה למנזר בצעד מאושש של מי שגלתה את אלוהים.
אז למה זה סרט הכי אנטישמי שיש? כי העלילה קוברת את היהודים פעם, פעמיים ושלוש. פעם אחת המשפחה שנרצחה ונקברה ביער ושוב בבית הקברות בלובלין. שנית, בדמות הדודה, סמל הרשע הקומוניסטי, הקופצת מן החלון אל מותה ונקברת ברוב טכס והדר של מפלגת הרשע. ושלישית בדמות הנערה היהודייה שהחיים קוראים לה לחיות, להמשיך את החיים, להיות מאושרת בזרועותיו של גבר חלומות שאין לו עניין בסטוץ אלא בחיים שלמים עם אהובתו ולמרות זאת בוחרת במוות הממושך, האיטי, המייגע של מנזר נוצרי פולני הקובר את היהודייה תחת חסותו של הצלוב היהודי. מי שזוכה בהמשך החיים היא משפחת הרוצח שגזלה את הרכוש היהודי, והתינוקת שזוכה לברכת החיים מן היהודייה המומרת שקוברת עצמה במנזר. יותר אנטישמי מזה אין.
ומה על האומלל שמצא את בחירת ליבו ונשאר במיטה לבדו? הסרט נוטש אותו לאבדון. ניסית להציל את היהודייה? תיענש. היא תעדיף את המוות על פניך. יותר אנטישמי מזה?
אז מה הגילוי הגדול? ששונאים אותנו? שרוצים להדביר אותנו בחיידק המוות הפושה באירופה בימים אלו? תשכחו מזה. אנחנו נחייה. אנחנו נקומם את עצמנו. אנחנו נתבע את כבודנו. אנחנו נצעד במצעד החיים, ונרים את הדגל אל על.
