המוסד הפעיל את גרד היידמן במקביל לפרשת "יומני היטלר"

כעת מתברר, מקריאה מדוקדקת של דוחות המוסד שהוכנו ב-2007 והותרו לפרסום לפני חודשיים, כי הארגון הפעיל את היידמן באותן שנים בהם ניהל את המרדף אחרי "יומני היטלר" וגנב את כספי שטרן. רונן ברגמן דיווח לראשונה על פרטים אלו בצורה חלקית ובלא ההקשר המלא, כאשר חשף בידיעות אחרונות את דוחות המוסד. הדוח בנוגע למרדף הכושל אחרי בורמן – ראש לשכתו של היטלר ומי שהיה אחד האנשים החזקים בגרמניה בשלהי המשטר הנאצי – מלמד שהקשר עם היידמן החל באמצע שנות ה-70, כאשר העביר למוסד ידיעות על נאצים לשעבר שחלקן התבררו כנכונות. על-פי הדוח, "הוא ידע להציג את עצמו כבעל יכולת להשיג מידע על משימה שהייתה בעלת עניין למוסד באותן שנים" – המרדף אחרי פושעים נאצים – ובמיוחד בנוגע לבורמן ומנגלה, הרופא הפושע מאושוויץ. בשנת 1978 נודע לאיש הקשר של היידמן, שהוא מתכוון לבקר בדרום אמריקה כדי לאסוף חומר לסדרת כתבות על "פושעי מלחמה נאציים המתגוררים בדרום אמריקה". ראש מחלקת "מסר" במוסד, שהופקדה על איתור פושעים נאצים, נפגש עם היידמן והתרשם שהוא "מעולה ומהימן" – הערכה שהתנפצה לרסיסים ארבע שנים מאוחר יותר. הוא הכין את היידמן למשימת איתורו של מנגלה, שעל-פי המידע שהיה בידי המוסד התגורר אז בפרגוואי, וביקש ממנו לאסוף מידע גם על פושעים נאצים אחרים. בפברואר 1979 נפגש עם היידמן גם מייק הררי, שהיה מפקד יחידת "מצדה" (היחידה המבצעית של המוסד הקרויה כיום "קיסריה"), ומדוח המוסד עולה שיציאתו של היידמן לדרום אמריקה הייתה למעשה בשליחותו של הארגון.

לצורך הנסיעה התמנה להייידמן מפעיל, סגנו של ראש "מסר", שליווה במעקב כמעט צמוד את רוב פגישותיו של היידמן עם 28 נאצים בכירים. המפעיל תיאר את היידמן כ"משכיל, תופס עניין במהירות, עומד בהבטחותיו ונעים הליכות" – תיאור שעורכיו של היידמן בשטרן היו מסתייגים ממנו כבר אז. הדוח של המוסד מציין שהיידמן יצא לדרום אמריקה ביוני 1979 יחד עם הגנרל הנאצי קרל וולף; בדוח לא נאמר ש-וולף היה ראש מטהו של ראש הס"ס, היינריך הימלר, ובעצמו פושע מלחמה בכיר שלא הועמד לדין. הדוח גם לא אומר, כי נסיעה זו הייתה ירח הדבש של היידמן ורעייתו גינה, וכי וולף וגנרל הס"ס בדימוס וילהלם מוהנקה – שהיה מפקד הבונקר של היטלר בברלין – היו העדים בחתונתם של השניים. לא ברור האם המוסד ידע על כך, ואם כן – מדוע לא הסתייג מהשימוש בהיידמן, או שמא סבר שהמטרה מצדיקה היעזרות באדם שכזה. המוסד ידע שהיידמן נפגש בצ'ילה עם ולטר ראוף, ממציא מכוניות הגז שקדמו לתאי הגז. על-פי הדוח, היידמן סיפק את הסחורה בנוגע לראוף: הוא אימת את כתובתו ואף מסר תיאור של ביתו, סביבת מגוריו ואורח חייו – מידע חיוני לקראת חטיפתו אותו חיסולו. הוא גם נפגש בבוליביה עם קלאוס ברבי, "הקצב מ[העיר] ליון", שהיה אחראי לגירושם של רבבות יהודים לאושוויץ, ולטענתו קיבל ממנו מידע בנוגע למקום הימצאו של מנגלה. המוסד לא ידע, כי היידמן יצר קשר ידידותי קרוב עם ברבי, ומאוחר יותר ניסה ללא הצלחה למנוע משטרן לפרסם כתבה נגד ברבי בהתבסס על המידע שהביא מבוליביה. היידמן דיווח למוסד על מספר נאצים לשעבר שטענו שבורמן עודנו חי בדרום אמריקה, אך טען שאין הוכחות לכך ויצר את הרושם שאינו מאמין להם. אולם היה זה שקר נוסף של היידמן: החל מקיץ 1979, חודשים אחדים לאחר שחזר מדרום אמריקה, היה היידמן משוכנע שבורמן חי. הוא שוחח על כך עם כמה מעמיתיו בשטרן, ואף טען שקיבל מפיו של ברבי את המידע בנושא. הממונים על היידמן לא השתכנעו ואף איימו לפטר אותו מאחר שלא סיפק למעשה שום תוצר עיתונאי מהנסיעה לדרום אמריקה – שמומנה חלקית בידי השבועון. גם למידע זה אין זכר בדוח המוסד. בינואר 1981 – בעודו מצוי על סף ההגעה ל"יומני היטלר" בתום מרדף של שנה – מסר היידמן למפעיליו במוסד, כי בספטמבר 1979 שמע מאזרח פרגוואי ממוצא גרמני, בפגישה בביתו של וולף, כי בורמן עודנו חי. היה זה למעלה משנה לאחר שעורכי שטרן סירבו לחלוטין לקבל את טענותיו של היידמן בנוגע לבורמן, אך לא נראה שהמוסד ידע על תגובתם זו. היידמן גם לא הסביר למוסד מדוע דיווח באיחור כה רב, והוא סיפק הוכחה כלשהי לטענותיו. למרות זאת, איש המוסד שנפגש עימו התרשם בצורה חיובית מאישיותו ומנכונותו לסייע לאתר את מנגלה. בין היתר טען היידמן, כי למנגלה היה רומן עם אישה נשואה וגילה לה את זהותו, ובעלה סחט ממנו דמי שתיקה. גם כאן, היכרות קרובה יותר עם היידמן הייתה מגלה למוסד, כי הייתה לו נטייה להאמין יותר דווקא ככל שהסיפור מופרך יותר.

דוח המוסד מעלה, כי אנשי הארגון נכשלו לחלוטין בהערכת אישיותו ואופיו של היידמן, כנראה משום שלא ביצעו בדיקת רקע מספיקה אודותיו. איש המוסד שנפגש עימו אמר, כי היידמן הוא איש משכנע ומרשים – ומסקנתו התקבלה ללא עוררין. "דובר לעניין ולתכלית, בעל זיכרון מצוין, כנה בגישתו ובעל רצון", תיאר אותו הסוכן. "ההתלהבות ממנו הייתה גדולה מאוד", כתב יוסי חן ממחלקת ההיסטוריה של המוסד, "ועל כן, אך טבעי היה שהמועמד לבצע את הסיור המתוכנן [כדי לאסוף מודיעין נוסף על מנגלה], שעליו סמכו יותר מכל כי הוא האיש שיאתר סוף-סוף את יוזף מנגלה, היה ג' [גרד היידמן], שבכיסויו הטבעי כעיתונאי חוקר" יכול היה להיפגש עם קרוביו ומקורביו של מנגלה. מסמך של המוסד תיאר את היידמן כ"חוקר מעולה ואיש שדה, בעל חושים מחודדים. כיום הוא האקספרט [מומחה] שלנו בנושאים [נאציים], כולל ידיעות עובדתיות ודרכי מחשבה והתנהגות שלהם". כאמור, בדיקה שטחית למדי עם עמיתיו ועורכיו של היידמן הייתה מובילה למסקנות שונות בתכלית. בפועל, לא נעשה שוב שימוש בהיידמן, אשר לאחר אותה פגישה החל מתחמק מיצירת קשר עם המוסד. עם זאת, מוסר הדוח, היידמן שיגר (לטענתו) את וולף ביוני 1981 לבית רעייתו של מנגלה ושם נמסר לו שהיא יצאה לחופשה. רק בשלב זה החל ראש המחלקה לפקפק בכוונותיו: "הוא מתכנן בעצם יציאה פרטית (עם זוגתו) לרכישת קרקע [בארגנטינה] (תוכנית שהייתה ידועה לנו מהעבר), וזוהי המטרה המרכזית, כשאותו [מנגלה] יהיה בבחינת מוצר לוואי". הקשר האחרון בין היידמן למוסד היה באביב 1983. בחודש מארס סיפר לראש "מסר", כי הוא עשוי לפגוש בקרוב את בורמן ומנגלה. דוח המוסד אינו אומר זאת, אך היידמן היה משוכנע באותה עת שבורמן יגיע במידת הצורך לגרמניה ויאשר את אמיתות "יומני היטלר". אלא שבחודש אפריל – ימים אחדים לפני פרסום ה"יומנים" – הודיע היידמן שבשל סיבות טכניות לא יכלו בורמן ומנגלה להגיע לפגישה. כיום ברור שדבריו היו שקר גמור, שכן בורמן נהרג ב-1945 ומנגלה טבע בברזיל ב-1979. רק בדיעבד, בדוח שנכתב ב-2007 – דהיינו 24 שנים אחרי פרשת "יומני היטלר" – הגיע המוסד למסקנה שהיידמן היה "נוכל ומאחז עיניים".