הרפורמה בפשיטות רגל מנוצלת לרעה להתחמקות מחובות צרכניים

בפועל, טוענים שופטים רבים, הרפורמה הפכה את ישראל לגן עדן לחייבים. כך למשל אמרה השופטת חנה פלינר, כי הרפורמה מעניקה תספורות לכל, וכי אין בה אבחנה בין הנסיבות של יצירת החובות. השופט עמית כהן אמר, כי מגבלת הזמן מהווה תמריץ שלילי להגדלת הפרעון החודשי, וכי יש מי שנכנסים להליך שלא לצורך – כולל "בני 30 עם חובות של 100,000 שקל", שמבקשים הפטר במקום לעשות מאמץ ולפרוע את חובותיהם. שופט הפירוקים והכינוסים המוביל בארץ, איתן אורנשטיין, טען שהרפורמה שכחה את האינטרס של הנושים, ושהיא יצרה ציפייה אצל כל החייבים שיקבלו את ההפטר בצורה כמעט אוטומטית. גם הוא ציין שחלק מהחייבים הם צעירים המקבלים אשראי קל, והוסיף שלפעמים יש "שחקנים חוזרים". לדבריו, "לא ייתכן שאדם בן 25 יגיש בקשת פשיטת רגל על חוב של 75,000 שקל". אפילו כונסת הנכסים הנוכחית, עו"ד סיגל יעקובי, הודתה בכך והוסיפה, כי קיים קושי בתפירת תוכנית זהה לכל החייבים גם אם נסיבותיהם שונות. ההקלות שיצרה הרפורמה באות לידי ביטוי מובהק בהצפת בתי המשפט בהליכי פשיטת רגל. בשנת 2016 לבדה נפתחו 20,000 תיקים כאלו ובסוף השנה הגיע המלאי שלהם ל-43,500. מספר התיקים שנפתחו אשתקד גדול פי ארבעה מאשר ערב הרפורמה, כאשר במקביל לא קיבלה מערכת בתי המשפט תוספת מתאימה של תקנים. מאחר שתיקי פשיטות רגל נמשכים מספר שנים, התוצאה היא עומס כבד על בתי המשפט המחוזיים, וכך גם על כונס הנכסים הרשמי – החייב להתייצב בכל תיק – שגם הוא לא קיבל תוספת כוח אדם. חשוב מאוד לציין, כי אפילו אם הבקשה לפשיטת רגל נדחית – עדיין מושקעים בתיק משאבים לא מבוטלים. כל בקשה מחייבת התייחסות של הכונס הרשמי, היא מצריכה טיפול מזכירותי בבית המשפט וכמובן גוזלת זמן שיפוטי. תיקי פשיטות רגל אינם חייבים באגרות, כך שלבתי המשפט אין אפילו החזר חלקי של ההוצאות – גם כאשר מדובר בבקשות סרק או חסרות תום לב.

שופט בכיר אמר ל-News1, כי כבר נתקל בתיקי פשיטות רגל שנפתחו בידי חייבים בשל חובות של 15,000-10,000 שקל לחברות סלולר. "קונים שנייים-שלושה מכשירים, לא משלמים ואז מבקשים הפטר", הסביר. אחת השופטות המטפלות בתחום העריכה, כי היקפו של תיק ממוצע המגיע לשולחנה הוא עד 150,000 שקל. לאור טענות אלו, ביצע News1 בדיקה מדגמית ראשונה מסוגה של תיקי פשיטות רגל. הבדיקה התייחסה לתיקים שנפתחו באחד מימי השבוע שעבר בששת בתי המשפט המחוזיים ושהיו פתוחים לעיון במערכת נט המשפט. מסיבות של זמינות התיקים, נבדקו בבתי המשפט המחוזיים בתל אביב, חיפה, ירושלים ובאר שבע התיקים שנפתחו ב-23.11.17; בבית המשפט המחוזי מרכז נבדקו תיקים מ-22.11.17; ובבית המשפט המחוזי בנצרת – תיקים מ-19.11.17. בסך-הכל נבדקו 62 תיקים. הסכום הממוצע של החובות המדווחים בתיקים אלו היה 408,000 שקל. אולם שבעה תיקים היו בהיקף של מיליון שקל ומעלה; בנטרולם יורד הממוצע ל-268,000 שקל. הגיל הממוצע של החייבים היה 44, כאשר המבוגר שבהם הוא בן 75, והצעיר ביותר – בן 24. מבין החייבים, 12 הם בני פחות מ-30, ועוד 11 הם בני 40-30. החוב הממוצע של בני 30-20 הוא 208,000 שקל, וזה של בני העשור הבא – 370,00 שקל. נתונים אלו מאוששים את דברי השופטים על ריבוי יחסי של צעירים, המעדיפים לבקש פשיטת רגל – על כל המגבלות הכרוכות בה – על פני עשיית מאמץ אמיתי לפרוע את חובותיהם. בדיקת הרכבי החובות מעלה, כי ברוב המכריע של המקרים מדובר באשראי צרכני ולא בהסתבכויות עסקיות (הבאות לידי ביטוי ניכר יותר בבקשות לפירוק חברות). כמעט תמיד מדובר בהלוואות שניטלו לצורך רכישות שונות, כגון של דירות, כדי לממן הוצאות רפואיות או כדי לסייע לבני משפחה. כצפוי, חלק משמעותי מן הנושים הם הבנקים – ורבים מן החייבים הסתבכו גם בחובות לשוק האפור. לצד זאת, בולטת התופעה של חובות ניכרים לספקי שירותים, במיוחד לחברות הסלולר. לדברי אותו שופט בכיר, די בכך שהחייב ירכוש לילדיו מכשירים מתקדמים – "כי לכולם בכיתה יש" – כדי שחובו יגיע לאלפי ואף לרבבות שקלים. שאלה נפרדת היא, מדוע חברות הסלולר אינן פועלות מיידית להקטנת החובות על-ידי ניתוק הקווים, והאם אין זה מן הראוי שישעבדו את המכשירים לטובת התשלום עליהם (כפי שנעשה במימון לרכב, שלעיתים היקפו אינו גדול בהרבה מחובות הסלולר).

ככלל ניתן להתרשם, כי רבים מן החייבים ממשיכים לצרוך ולקנות מוצרים ושירותים שאינם חיוניים, גם כאשר מצבם הכספי הולך ונעשה גרוע. שורה של דוגמאות מובאות בטבלה המצורפת, הכוללת – בנוסף לשירותי סלולר, לעיתים משתיים ואך משלוש חברות – גם שימוש בכבישי אגרה, טלוויזיה רב-ערוצית, רכישת רכב ותיקוני רכב, וקניות שגרתיות של רהיטים ובגדים. לאור זאת מן הראוי לקבוע, כי בתי המשפט לא יעניקו הפטר מחובות שנוצרו בחוסר תום לב, כאשר ברור שלא ניתן היה לפורעם בעת הרכישה. ניתן לבדוק בקלות את המצב באמצעות דפי חשבון הבנק של החייב ובחינת הכנסותיו אל מול הוצאותיו בזמן אמת. סנקציה דומה קיימת בחדלות פרעון של חברות, כאשר רכישות בידיעה ברורה שלא ניתן לשלם תמורתן, יכולות להטיל חיוב אישי על המנהלים ואף ליצור חבות פלילית של מרמה. הצפת בתי המשפט בבקשות כינוס של צעירים ובעקבות חובות צרכניים, מחייבת גם היא התייחסות מערכתית. אחת ההצעות שהעלו כמה מן השופטים היא להגביה את רף הכניסה לתהליך ולהעמידו על 100,000 שקל. כמו-כן, אין מנוס מהתאמת הצעדים השונים למידותיו של כל חייב – כפי שאומרים השופטים ויעקובי – אך הדבר מחייב תוספת כוח אדם ויותר שעות שיפוט, שאינם נראים באופק. בהעדר צעדים שכאלו, ימשיכו חייבים להתחמק מפרעון חובותיהם בחסות בית המשפט.

תופעה נוספת היא של חובות לרשויות ציבוריות, המגיעים לעיתים למאות אלפי שקלים. מדובר בחובות לרשויות המס (מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי – כולל חובות מזונות, כאשר הביטוח הלאומי שילם במקום החייב), למועצות מקומיות (בעיקר חובות ארנונה) ולתאגידי מים מקומיים. בהקשר זה נשאלת השאלה, האם ראוי שהמדינה תעניק הגנה וסיוע למי שאינו פורע את חובותיו כלפיה. את המחיר של חובות שאינם נפרעים משלמים כולנו, ולא רק הנושים היוצאים כאשר ידיהם על ראשיהם (ויש נושים, בעיקר ספקים קטנים, שהדבר עלול לגרום אותם לחדלות פרעון). כאשר חברות הסלולר אינן מצליחות לגבות חובות, הן ייאלצו להעלות מחירים כדי לכסות את ההפסדים. ואילו הבנקים יגבו ריבית ועמלות גבוהות יותר מהלקוחות הטובים, כדי לממן את החובות הרעים ואת העמלות שלא קיבלו. לכן, קיים אינטרס לאומי רחב בצמצום מראש של יצירת חובות צרכניים – הן באמצעים רגולטוריים (הגבלת הסכומים שניתן להעניק ודרישה ליותר בטחונות), הן באמצעים חינוכיים-הסברתיים והן באמצעים משפטיים (מניעת הגנה ממי שנטל אשראי או עשה קניות כאשר אין בכוחו לשלם). המצב הנוכחי יוצר תמריץ שלא לפרוע חובות, ההולך וגדל דווקא ככל שהחייב צעיר יותר והוא רואה לפניו אופק של עשרות שנים ללא חובות. גם אם הכוונה שבבסיס הרפורמה הייתה ראויה, אין ספק שאחרי ארבע שנים יש להכניס בה תיקונים משמעותיים, שיחזירו למקומו את האיזון בין כל הגורמים: החייבים, הנושים, מערכת המשפט והציבור בכללותו.