פילומנה בבימויו הצעיר והתוסס של רוני פינקוביץ' לא איבדה טיפה מהמסר הטמון בה, והאישה המתמרדת בבן זוגה, ומתחבלת תחבולות ע"מ לגרום לו להינשא לה, דווקא כשנפשו חשקה להינשא לצעירה ממנה - היא סמל לאשה המודרנית בת זמננו, ומסמלת שתקופת השעבוד שלה לגבר תמה מן העולם. אולי לא בכולו, אך בחלקו המערבי והתרבותי. לימור גולדשטיין העסיסית נכנסת בהצלחה רבה לנעליהן של סופיה לורן בסרט, ושל יונה אליאן בת' בית לסין ולפניה - של ליא קניג בהבימה - בדמות של האישה העסיסית, החכמה והמתוחכמת, שנמאס לה להיות בת הזוג ללא נישואים וללא ביטחון כלכלי לעתיד, והיא עושה מעשה. השימוש שלה בעורמה נעשה בתחכום, כשהיא מובילה את הגבר, דומניקו (נתן דטנר הכובש בדמות הגבר העשיר הבטוח והגאה בעצמו, שחי רק כדי ליהנות, כמו רבים מהגברים) לטקס נישואים עם כומר, תוך התחזות שהיא גוססת. דטנר מעניק בונוס לצופים בקטע שירה שהוא פוצח. משום מה בהפקה הנוכחית לא נוכחת הסצינה של ההתחזות שלה, אותה הדגימה כה נפלא ג'ואן פלוארייט בהצגה בלונדון לפני שנים; אך מה שלימור גולדשטיין עושה לאורך כל ההצגה - מרווה נחת את כל הצופים, ומעמיד קומדיה משעשעת עם מסר ולקח לכל המינים - הגברי והנשי כאחד. כי אי-אפשר לשחק עם החיים של בן או בת זוג, ולהתעופף כשבא לך. והלקח שהגבר זוכה לו בסוף, משיג את מטרתה של פילומנה עד תומו. גם לשלל הטיפוסים הקשורים לסיפור המעשה ומהווים את הבסיס לדרמה, יש חלק בהצלחת ההצגה. רבקה גור הנפלאה תמיד היא אשת סודה של פילומנה, ויש לה חלק חשוב בתרגיל שעושה האישה לבן זוגה. כך גם דב רייזר כעורך הדין שעצם סגנון דיבורו כה מצחיק בנוסח המשפטי שלו. הגר טישמן כמאהבת הצעירה היפהפיה, מרעננת בהופעתה את המתח והצעקות שבין שני הזוג, וגורמת לפילומנה ליצור פינג פונג של הברקות המחסלות את עתידה של הצעירה כגברת הראשונה הבאה. שלושת הצעירים - שפי מרציאנו כאומברטו, ניר זליחובסקי השרמנטי כריקרדו, ודניאל סבג מלא החום והרגש כ-מיקלה - הדמויות שעבורן מתרקם הקשר, כולם יחד תורמים לששון, לשמחה והצהלה שההצגה מעניקה לצופים. כ-מיקלה ואת המצחיקה ומשובבת הלב שיפי אלוני כמשרתת לוצ'יה ששפת הגוף שלה לבדה מהווה סיבה לצחוק רועם בקרב הקהל. יש לציין את התפאורה ההדורה המקסימה והאותנטית שיצרה אלכסנדרה נרדי, עיצוב התלבושות היפות של אורן דר, המוזיקה של רן בגנו המזכירה את זו של נינו רוטה האגדי ואת הנשמה של נפולי, בה מתרחשת העלילה, ועיצוב התנועה היפה של שרון גל - כולם היו מענגים את דה פיליפו (1900-1984) לו היה קם מקברו. קומדיה מהנה ומשעשעת, שמצליחה להשכיח מהצופים את החפירות הנשנות באמצעי התקשורת עד קבס, ומחזירה לתיאטרון את הסיבה לקיומו: לענג את הצופים עם מוסר השכל.