תראו את שתי הטבלאות המתנוססות לגאון (או שמא לדראון) בראש הדברים. זוהי רשימה חלקית בלבד של ראשי רשויות מקומיות שהועמדו לדין, שנעצרו או שממתינים להכרעה בעניינם בשל עבירות שחיתות בעשור האחרון (ותודה לעיתון הארץ שהכין מפה מאירת עיניים של כל התיקים). הרשימה המלאה כוללת עשרות של ראשי רשויות – ממועצות איזוריות שכמעט איש לא שמע עליהן ועד כמה מן הערים הגדולות ביותר בישראל. השבוע נוספה ראשון לציון, ותהיו בטוחים שהיא לא האחרונה. לנתונים מספריים יש יתרון מוחלט אחד: הם לא משקרים. כאשר רואים עשרות רבות של מקרי שחיתות בשלטון המקומי – כולל הרשעות מהדהדות בעבירות שוחד ומאסרים ממושכים – לא ניתן לטעון שמדובר בצירוף מקרים. זוהי מכת מדינה במלוא מובנן של שתי המילים: זוהי מכה קשה והיא קיימת בכל המדינה בצורה בלתי פוסקת. השלטון המקומי משפיע על חיינו היום-יומיים הרבה יותר מאשר השלטון המרכזי. הוא מטפל בתאורה ברחובות, בניקוז השפכים, באספקת המים, בחינוך ובתרבות, בכבישים ובמדרכות, בבריאות ובניקיון, וכמובן בבנייה לכל סוגיה. בעוד השלטון המרכזי צריך להבטיח את עצם קיומם של חיינו, השלטון המקומי הוא האחראי על איכותם. מאחר שקיומם של חיינו מובטח בעיקרו, השאלות הנוגעות לאיכותם הן המעסיקות אותנו. לכן, שחיתות בשלטון המקומי צריכה להטריד את כולנו – אולי עוד יותר מאשר שחיתות בשלטון המרכזי.

בכל מחלה יש צורך באבחון הגורמים ובמציאתם לפני שמחפשים תרופה – והשחיתות היא מחלה לכל דבר. כאשר אנו עוסקים בשחיתות בשלטון המקומי בישראל, הסיבות הרגילות – יצר הרע, רדיפת בצע, התנשאות – אינן מספקות את מלוא התשובה. היקף התופעה מלמד שיש משהו בשלטון המקומי עצמו שיוצר את הקרקע הדשנה עליה גדלים עשבי הפרא הללו. לעיתים נדמה שאנחנו מצויים בגירסה עכשווית ואמיתית של סיפור המיתולוגיה היוונית על הרקולס והידרה בת תשעת הראשים: בכל פעם בה כרת הרקולס ראש אחד, הוא גדל מחדש ולעיתים אפילו גדלו שניים. בכל פעם בה נעצר ואף מורשע ראש רשות מקומית – מתגלים עוד מקרים של שחיתות. כאשר נשאל ג'ורג' מאלורי מדוע הוא רוצה לטפס על הר האוורסט, תשובתו הייתה: "כי הוא שם". התשובה לשאלה מדוע יש שחיתות בשלטון המקומי היא: "כי זה אפשרי". וזה אפשרי משום שיש שם ריכוז עצום של כוח בידיים בודדות, הרבה מאוד כסף, טונות של ביורוקרטיה וכמה גרמים של פיקוח. במילים אחרות: אנחנו מדברים על ליקויים מבניים, שכל עוד יישארו בעינם – גם השחיתות תמשיך להתחולל ולהשתולל. לכן, יש צורך בשינויים מן היסוד כדי לעקור את הנגע. ואם נחזור למשל הרפואי, הרי שעלינו לתת חיסון ולשנות את אורח החיים, ולא להסתפק באספירין או אפילו בניתוח.

נתחיל בראשו המסריח של הדג: ראשי הרשויות. הללו נבחרים בצורה אישית וישירה לקדנציות בנות חמש שנים, ללא כל הגבלה על מספר הקדנציות. בדיקה מהירה מגלה שיש כמה וכמה ראשי ערים שמכהנים מספר דו-ספרתי של שנים. השיא שכנראה לעולם לא יישבר שייך לשלמה בוחבוט במעלות-תרשיחא: 41 שנים רצופות. מוטי ששון הוא ראש עיריית חולון כבר 24 שנים; רון חולדאי (תל אביב) ומרים פיירברג (נתניה) מכהנים 19 שנים; זקי סבג (נהריה) הוא ראש העירייה כבר 16 שנים; 14 שנים יש ליונה יהב (חיפה), יהודה בן-חמו (כפר סבא) ומאיר יצחק-הלוי (אילת); יצחק מירון (עפולה) סוגר את שנתו ה-11. אין זה מקרי, ששניים מהשיאנים הללו – פיירברג ובן-חמו – חשודים בעבירות שוחד. כמה מראשי הערים שכבר הורשעו בעבירות שחיתות, כיהנו שנים רבות ואפילו רבות מאוד: צבי בר היה ראש עיריית רמת גן 24 שנים, שלומי לחיאני וחיים ברביבאי היו 11 שנים ראשי עיריות בת ים וקרית שמונה, יצחק רוכברגר כיהן עשר שנים כראש עיריית רמת השרון. כהונות רצופות כאלו הן פרצה הקוראת לגנב השחיתות. שנים על שנים מביאות לכך שהאדם משתכנע שהמשרה רשומה על שמו בטאבו, ליבו נעשה גס במינהל התקין ובכספי הציבור, והוא בטוח שלא משנה מה יקרה – תפקידו שמור לו כל עוד ירצה בו. וכאשר הבחירות הן אישיות, הסכנה גדולה עוד יותר – משום שאין מסננת נוספת בדמות הצורך להתמודד גם בתוך המפלגה. לכן, הפתרון הוא לעשות אחת משתיים: או לעבור לבחירות יחסיות גם בשלטון המקומי, או להגביל את הכהונות. ובכל מקרה, אין שום סיבה שראש רשות יכהן חמש שנים בעוד כהונת הכנסת היא ארבע שנים; קיצור הכהונות יסייע גם הוא להגברת הבקרה ויפחית את תחושת "העיר זה אני".

חלק משמעותי ביותר מן השחיתות בשלטון המקומי הוא בתחום התכנון והבנייה – החל בהולילנד, דרך פרשת צבי בר וכלה בחשדות כלפי מרים פיירברג ודב צור. הסיבה לכך היא שמדובר בתחום בו יש המון כסף והמון ביורוקרטיה, מה שמעודד תשלומי שוחד כדי לקבל מה שלא ניתן להשיג בדרכים ישרות. אי-אפשר להמשיך בצורה כזאת. טירוף, אמר אלברט אינשטיין, הוא לחזור על אותם מעשים ולקוות לתוצאות שונות. כאשר אנו רואים שוב ושוב ועוד פעם שוב ושוב שחיתות בתחום התכנון והבנייה – ברור שהמערכת הנוכחית נכשלה ובענק. ברור שחייבים לשנות אותה מן היסוד. השאלה היא, כיצד עושים זאת מבלי לאבד את היכולת של עיריות לקבוע מה יתרחש בתחומן ומבלי להכביד עוד יותר את הנהלים המסובכים והממושכים ממילא – שכזכור הם שיוצרים את השחיתות. אני לא מומחה בנושא ולכן אסתפק בכמה מחשבות. ייתכן שיצירת מרחק גדול יותר בין היזמים לבין המחליטים, בדמות העברת סמכויות לוועדות המחוזיות, תספק חלק מהפתרון. אולי צריך לאפשר לרשויות לאשר רק תוכניות בנייה קטנות ושגרתיות, ואת הגדולות והמורכבות להעביר לוועדות המחוזיות. במקביל, יש מקום לפרסם הרבה יותר פרטים על דיוני הוועדות, כולל פרוטוקולים מלאים. ראוי לבצע רוטציות תכופות בהרכבי הוועדות; יש מספיק מומחים כדי לאייש אותן מחדש פעם בארבע שנים, ואפשר גם להעביר חברים ממחוז למחוז. צריך לחזק את הביקורת הפנימית ברשויות ולתת לה משאבים ספציפיים בתחום התכנון והבנייה, לצורך בחינה בזמן אמת של הטיפול בתוכניות משמעותיות. גם בתי המשפט יצטרכו להתערב יותר; פשוט אין ברירה. כיום הם בודקים רק את התקינות המינהלית של ההחלטות בתכנון ובנייה, אבל נראה שאין מנוס מכך שיהיה עליהם לבדוק גם את הסבירות המקצועית של ההחלטות. כאשר רואים תוכניות החורגות בהרבה מן המקובל, חייבים לשאול ולהשתכנע שהן אושרו כדין וביושר. יכול להיות שאני מדבר שטויות; מה שברור הוא, שחייבים לשנות מן היסוד את השיטה המשחיתה והמושחתת הקיימת.

אם מדברים על פיקוח חיצוני, המחדלים הגדולים ביותר מונחים לפתחו של משרד הפנים. כאשר יש בשלטון המקומי פרשות שחיתות בקצב של אחת לחודש-חודשיים, ברור שהשלטון המקומי נכשל לחלוטין בתפקידו כמאסדר וכמפקח. המצב מלמד, כי משרד הפנים אינו יכול להסתפק בכך שימנה רואי חשבון חיצוניים שיגישו דוחות שאולי ישכבו במגירה ואולי יעלו אבק על המדף. קיומם של ממונים על המחוזות אינו מספיק, והמשרד בירושלים אינו עושה את המוטל עליו. הכשל הוא לאורך ולרוחב, לגובה ולעומק. וזה ממש לא קשור לשאלה מי עומד בראש המשרד והאם מדובר באדם שבעצמו הורשע בעבירות שחיתות. המצב הזה היה גם בתקופתו של גדעון סער וגם לפני כן. כל עוד המשרד אינו ממלא את חובותיו, הוא שותף מלא בשחיתות הגואה. המשרד חייב להיכנס לעובי הקורה. עליו להפעיל את סמכויותיו בצורה נרחבת ונחרצת. צריך חשב מלווה? קדימה. יש להטיל חיוב אישי? קדימה. אין מנוס מהדחת ראש הרשות? קדימה. וזה לא חייב להיות דווקא בשל שחיתות; ניהול כושל, גרעונות מצטברים ושירותים קורסים הם סיבה מספקת בהחלט. נכון, מדובר בפגיעה משמעותית ברצון הבוחר, אך לבוחר מגיעות גם אחריות בטיפול בכספו ומקצועיות בשירותו. יתרה מזאת: פיקוח פעיל של משרד הפנים והידיעה שהוא עשוי להתערב בכל רגע יהוו מחסום נוסף בפני השחיתות.

לבסוף, גם לכולנו יש אחריות. אנחנו יכולים להעניש את ראשי הרשויות בצורה המשמעותית ביותר: לא לבחור אותם שוב. עליהם לדעת שניהול כושל, ובוודאי שחיתות, יעלו להם בכסאותיהם. תאמרו שזה מובן מאליו; העובדות מלמדות אחרת. תושבי רמת השרון שבו ובחרו את יצחק רוכברגר בעיצומו של משפטו, ותושבי קריית גת בוחרים את הבריון אבירם דהרי המשתמש לרעה בהליכי משפט כדי לסתום את פיות מבקריו. כאשר ראש עירייה מקדם תוכניות בנייה תמורת שוחד, הציבור נפגע בצורה מוחשית וישירה בהרבה מאשר במקרה בו ראש הממשלה מקבל סיגריות ושמפניה. כאשר גורמי פשיעה זוכים לדריסת רגל בגוף המעניק רשיונות, חיי הציבור מצויים בסכנה הרבה יותר מוחשית מאשר במקרה בו ראש הממשלה זומם עם מו"לים. נגד תופעות כאלו צריך לצאת בשצף קצף, הן מצדיקות הפגנות ולחץ ציבורי ותקשורתי לפחות כמו זה שבפרשות 1000, 2000 או 3000.