השכל הישר

יכול להיות שארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר הם ידידי נפש של בנימין נתניהו מאז שאכלו מאותו מסטינג בסיירת מטכ"ל. יכול להיות שמדובר בשני אנשים נדיבים ביותר, הנוהגים להרעיף מתנות על כל הסובבים אותם, עם ובלי סיבה מיוחדת. יכול להיות שכל השלושה הם צאצאים של מלאכי השרת, שאין להם ולא יכולים להיות להם שום שיקולים זרים. יכול להיות. אבל איפה השכל הישר? בשנת 2011 טען הביטאון "Business Insider" שנתניהו הוא האיש ה-12 בחוכמתו בעולם, עם מנת משכל של 180 – יותר מאשר סטיבן הוקינג, פול אלן והשחמטאים רוברט ביירן וג'ודית פולגאר, זהה לבובי פישר ומעט מתחת לגארי קספרוב. אני לא יודע אם הנתונים הללו נכונים, אבל גם יריביו של נתניהו אומרים שהוא אדם חכם במיוחד. אז לאן נעלמו כל נקודות המשכל הללו? האם משכל אינו מבטיח שכל? האם לא די בהן כדי להבהיר לנתניהו את מה שמחייב ההיגיון הפשוט? כאשר אתה ראש ממשלה – לא מקבלים מתנות, נקודה. כאשר אתה ראש ממשלה – ודאי שלא מבקשים מתנות, סימן קריאה. מה שמפחיד במיוחד הוא, שאם לנתניהו אין מספיק שכל ישר כדי להימנע ממעשים שהם לכל הפחות מטופשים וקרוב לוודאי שגם פליליים – מי לידנו יתקע שיש לו מספיק שכל ישר בנושאים הרבה יותר חשובים וקיומיים, כגון הגרעין האירני והטילים של חיזבאללה? אפשר רק לקוות, שהיצר הרע מתגבר על נתניהו במישור האישי, ושהראש הטוב הוא המדריך אותו במישור הציבורי.

בוויכוח על אופן מינוי השופטים, שהתלהט אחרי התוכנית "עובדה", נשכחה עובדת יסוד אחת: המחוקק קבע שהפוליטיקאים יישבו בוועדה ושמספרם יהיה הגבוה ביותר מבין חבריה – אך לא יהיה להם רוב. פוליטיקאים הם בעלי סדר יום פוליטי, מפלגתי ואידיאולוגי. אלו מביניהם המכהנים בוועדה לבחירת שופטים, נבחרים לכנסת וממונים לשרים על סמך אותו סדר יום שהציגו לציבור ושלמען הגשמתו נשלחו לבית המחוקקים ולממשלה. אז מה רוצים מהם? שלא יפעלו משיקולים פוליטיים, מפלגתיים ואידיאולוגיים? זה לא רק נוגד את השכל הישר, אלא אפילו מציב אותם בעמדה אפשרית של הפרת אמונים. כאשר פוליטיקאי מקבל תפקיד ציבורי, הוא נמצא למעשה בנאמנות כפולה. הוא חייב אמונים למפלגה אותה הוא מייצג ולציבור שבחר בו, והוא חייב אמונים לגוף בו הוא משרת. זה לא כמו דירקטור, שלפי החוק חייב לפעול אך ורק לטובת החברה ולא לטובת מי שמינה אותו לדירקטוריון. החוק נמנע במפורש מלקבוע חובת נאמנות חד-ערכית של נבחרי ציבור, מן הסתם מתוך הכרה שאין זה סביר ואין זה ראוי לדרוש מהם לזנוח את הערכים אותם נבחרו לייצג. ראינו דוגמה מובהקת לכך מצידו של יעקב ליצמן. עבודות הרכבת בשבת לא נגעו כהוא זה לתפקידו כשר הבריאות, אבל הוא התפטר משום שלא יכול היה להשלים איתן כאיש אגודת ישראל. איש לא טען שהאחריות הקולקטיבית שלו כחבר ממשלה גוברת על שליחותו כנציג מפלגה, משום שאין מקום לטענה כזאת. הוא הדין בוועדה לבחירת שופטים. ואל תאמרו שהפוליטיקאים הם שהעניקו לעצמם את הכוח הזה; במדינה דמוקרטית, הרשות המחוקקת היא הריבון המייצג את רצון העם, ולכן המבנה של הוועדה שקובעת הכנסת הוא זה שמחייב את כל הגורמים.

השופטים והנהלת בתי המשפט מתלוננים ללא הרף על העומס האדיר המוטל על המערכת, ואשר הולך וגדל לא רק משנה לשנה, אלא גם מיום ליום. חלק משמעותי ממנו הוא תוצאה של מקצוע הצפת עורכי הדין: לא רק שיש 70,000 עורכי דין, אלא שרבבות מתוכם הם גרועים, מתקשים להתפרנס, יוזמים הליכים מיותרים ומנהלים אותם בצורה לקויה. פתרון הבעיה הזאת באמת איננו בידי השופטים, אבל הבעיה היא שהם נמנעים מלעשות אפילו את מה שכן בידיהם. קחו לדוגמה את עתירתו של המחבל אסעד אבו-גוש, שטען שעבר עינויים מידי חוקרי השב"כ. בית המשפט העליון דחה השבוע את עתירתו, ולמעשה אמר – בלשון נקייה – שהאיש שיקר ושחוות הדעת הרפואיות והמשפטיות מטעמו התבססו על שקריו בלא כל בחינה של גרסתו. העתירה שלו להעמיד לדין את חוקרי השב"כ כוונה מלכתחילה נגד החלטות שבית המשפט כמעט ואינו מתערב בהן, טענותיו נבדקו לא פחות משלוש פעמים, וכאמור – כל העסק התבסס על שקרים ועלילות. ובכמה הוצאות חויב המחבל? אפס. ובכמה הוצאות חויב הוועד נגד עינויים שליווה אותו? אפס. ההוצאות הן הכלי החשוב ביותר שיש לבתי המשפט כדי להילחם בעומס היתר. החוק והפסיקה אומרים שלצד הזוכה מגיע לקבל בחזרה את הכסף שהוציא, ואין שום הבדל האם הזוכה היא המדינה והמפסיד הוא עמותה. אבל בתי המשפט כמעט ואינם פוסקים הוצאות ריאליות, וביותר מדי מקרים אינם פוסקים הוצאות בכלל – ובניגוד לחוק, גם אינם מנמקים זאת. וזה לא הדבר היחיד שלא מעטים מבין שופטינו העמוסים אינם עושים. הללו מאפשרים דחיות של דיונים, מסתפקים לכל היותר בנזיפה לעורכי דין שמאחרים, מהססים להוציא צווי הבאה לנאשמים שאינם מתייצבים, לא מחזירים כתבי טענות צעקניים ומנופחים. השכל הישר מחייב שהשופטים – בגיבוי ואף בהנחיה של בית המשפט העליון והעומדת בראשו – ישתמשו בכלים שבידיהם, לפני שהם דורשים עוד תקציבים ועוד תקנים. שימוש שכזה יפחית בתוך זמן קצר בצורה חדה את מספר הליכי הסרק, ויאפשר להפנות את הזמן והמשאבים להליכים שבאמת צריכים להתנהל. כל עוד אין הם עושים זאת, בל יתלוננו ובל ידרשו.

בין מארס 2016 לנובמבר 2017 נפגש רוני אלשיך 25 פעמים עם ליאור חורב ועמיתיו לחברת יחסי הציבור גולדפנגר – ממוצע של פגישה פעם בשלושה שבועות. בין פברואר 2016 לנובמבר השנה קיים אלשיך 44 פגישות עם עיתונאים במתכונות שונות – בארבע עיניים, תדרוכים, תא כתבי המשטרה ומערכות של אמצעי תקשורת. וזה לא כולל תדרוכים אגב אירועים מרכזיים וראיונות פומביים. 44 פגישות – אחת מדי שבועיים. אני לא בטוח שהוא נפגש כל כך הרבה עם מפקדי המחוזות במשטרה, עם גלעד ארדן או עם שי ניצן. זהות העיתונאים עימם נפגש אלשיך מעניינת עוד יותר. לצד חלק (רק חלק!) מכתבי המשטרה והמשפט היו שם בן כספית, אילה חסון-נשר, רוני דניאל, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', דן מרגלית, דנה ויס ואילנה דיין. מה למפכ"ל ולכתבים פוליטיים ומדיניים, שכמעט כולם מזוהים עם צד פוליטי מאוד מסוים? הוא גם הלך למערכת ידיעות אחרונות, לגלי צה"ל, למערכת וואלה ולערוץ 10, לצד פגישות עם עורכי ישראל היום דאז (עמוס רגב) ומקור ראשון (חגי סגל). אותנו, דרך אגב, הוא בכלל לא הזמין – או משום שיש לו בעיה עם מי שמותח ביקורת עליו ועל המשטרה, או משום שלא רצה לבזבז את זמנו על גוף חדשותי שאותו לא ניתן לקנות בחנופה (או בכל דרך אחרת). התדרוכים הללו בעייתיים מאוד במישור המינהלי: לעובד מדינה אסור בתכלית האיסור לתת העדפה כלשהי לגורם כלשהו. אלשיך יכול או לדבר עם כולם או לא לדבר עם איש. אבל ברור שזה לא מעניין אותו, וברור שאיש לא יאמר לו מילה. הם בעייתיים גם במישור הפיקודי: מדובר בעשרות שעות הנגזלות מסדר יום עמוס ביותר לטובת יחסי ציבור. זה רק מחזק את הרושם, שאלשיך עסוק בתדמית המשטרה לא פחות מאשר בתפקודה, בעטיפה לא פחות מאשר בתוכן; עובדה שבמשטרה שלו יש קרוב ל-100 איש בתפקידי דוברות, וזה בנוסף ליחצ"ן החיצוני המקבל מיליונים. הבעייתיות הכי גדולה היא במישור של השכל הישר: כיצד יכול המפכ"ל לדבר ללא הרף עם עיתונאים – כמעט תמיד ללא תיעוד וללא דיווח – ואז לטעון שהמשטרה לא מדליפה? גם אם אלשיך לא מוסר מידע בעצמו – למרות שההנחה הזאת מאוד תמימה - הרי שרוח המפקד כאן ברורה ביותר. וגם אם רוח המפקד אינה ברורה – למרות שזו הנחה תמימה עוד יותר – איזה קצין משטרה יסרב לדבר עם עיתונאי ידוע, שיזרוק לו בדרך אגב ש"אפילו המפכ"ל מדבר אתי"? אבל במחשבה נוספת, בעצם יש פה המון שכל ישר: התקשורת מחבקת את אלשיך ואיש לא אומר את מה שקראתם בשורות האחרונות.

דונלד טראמפ הודיע שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל – והפלשתינים וערביי ישראל יצאו לרחובות, השתוללו וגרמו לפגיעות בנפש בשני הצדדים. אני מנסה להבין איפה כאן השכל הישר: אם ארה"ב עשתה משהו שלא נראה לכם, תפגינו נגדה; מה אתם רוצים מאיתנו? נכון, אנחנו רצינו את הצעד הזה ואנחנו שמחים בו ואולי גם לחצנו שהוא יתרחש, אבל לא אנחנו ביצענו אותו. לפי אותו היגיון, הפלשתינים צריכים להפגין בירושלים אם ישראלי יקבל את פרס נובל ואם ישראל תזכה באירוויזיון. אני גם לא מצליח להבין איפה השכל הישר של מי שחושב שאפשר לדבר עם הפלשתינים. תראו מה קורה כאן: התגובה היחידה שלהם לכל דבר היא אלימות, התפרעויות, פיגועים. הלשון שלהם תמיד תוקפנית, בוטה, אפילו רצחנית. הם רואים כל דבר כמשחק סכום אפס: אם לישראל טוב – אז לנו רע. עם כזאת הנהגה ואנשים כאלו אי-אפשר לדבר.

שתי רשתות שיווק מפוארות ירדו מגדולתן בשנים האחרונות: מגה והמשביר לצרכן. מגה הגיעה לסף פשיטת רגל ונמכרה, המשביר קרסה ואז נמכרה גם היא ונותר ממנה צל חיוור. ודאי שיש לכך סיבות רבות ועמוקות, ובכלל לא בטוח שמדובר באותן סיבות בשתי המקרים. אבל אני מצאתי מכנה משותף: השירות הגרוע. בסניף מגה ליד ביתי, ברחוב אורי בתל אביב, יש תמיד רושם שהלקוחות רק מפריעים לעובדים. חצי שעה ויותר לאחר פתיחת הסניף, עדיין מסדרים את הסחורה ומנקים את הרצפה. כבר נתקלתי במוצרים שפג תוקפם ואיש לא הסיר אותם מהמדפים. לעיתים חסרה סחורה בלי שום סיבה ניכרת לעין. ואילו בסניף המשביר השבוע בגן העיר, ויתרתי על הקנייה כאשר בכל הסניף – בשעה 10:30 – הייתה רק קופה אחת, שגם היא נתקעה שוב ושוב. השכל הישר אומר, שהכל מתחיל בחוויית הקנייה ובשירות. אם אין עגבניות טריות ב-7:30 בבוקר – למה שאבוא אליכם? אם ב-12:00 בצהריים חסר לבן – אחפש אותו במקום אחר. אם אני לא יכול לשלם, ברור שאני לא יכול לקנות. אז לפני שמשנים אסטרטגיות ועושים מבצעים ומעצבים מחדש ומה לא – תחזרו לבסיס: תנו שירות מינימלי.