העברית כזהות

זאב ז'בוטינסקי (1880-1940), מי שחזה והזהיר מפני השואה כשאמר: "שאם היהודים לא יחסלו את הגולה - הגולה תחסל אותם", חזר ודרש להכליל את לימודי העברית והשימוש בה כבר לפני מאה ועשרים שנה, גם בגולה. מאבקו להשמיש את שפת העבר, שנחשבה רק כשפת קודש בה השתמשו יהודים בטקסים ובתפילות בכל העולם, הפכה בהמשך הודות למאבקו לשפת יומיום. כשאבי ז"ל עלה לארץ, הוא שלט היטב בעברית, ובילדותי ביתנו היה מלא בספרי הגות בשפה זו. ספרו של ז'בוטינסקי "העברית: שפה, תרבות, חינוך" שיצא לאור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, כולל אסופת מאמרים שכתב ז'בו ופורסמו כבר מראשית המאה שעברה. העקרונות להם הקדיש את כתיבתו במאמרים אלה הם תפקידה בפיתוח הזהות הלאומית ושימורה, תקינות הלשון והמיבטא, וחשיבותה במערכת החינוך וההשכלה מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וכן בתיאטרון העברי. רוב מאמריו אלה נכתבו בעברית. אחדים תורגמו מיידיש, רוסית וגרמנית. כי הוא שלט בתשע שפות. הצליל שהיה לשפה העברית בתקופת התנ"ך, לא חוזר בימינו לדאבונו, משום ההטעמות ההמוניות הזרות, ותקוותו הייתה שהמיבטא העברי שיחודש יחזיר לעברית את מה שהייתה וצריכה להיות: שירה, יצירה מוסיקלית למזלו, לא זכה ז'בו שנפטר ב 1940, לשמוע את חיתוך הדיבור השולט כיום לא רק ברחוב ובקרב ההמון, כי אם גם בקרב שדרני הרדיו והטלוויזיה, ואת הירידה באיכות הדיבור והגייתו שפשתה גם בקרב שחקנים רבים על בימותינו.

ההתעלמות מהתנועות השונות כמו שווא ודגש חזק, אוכלים כל חלקה טובה בשפתנו. מאוד צורם לשמוע את רוב העם, וזה מתחיל מהילדים, וממשיך ומהדהד באמצעי התקשורת - כאשר אינם מסוגלים לבטא את האותיות המנוקדות בשווא. וכך הם מסרסים שמות של ידוענים בחו"ל, וכן מושגים בלועזית הנשמעים ממש מגוחכים כמו פופ קורן שנשמע בפיהם כמו פופ קורען (הע' משמשת כאן כמו ביידיש במקום סגול); או פמיניזם שנהגה כ-פמיניזעם; פשיזם כ-פשיזעם וכו'. שלא לדבר על הגמגום שגורם לרבים לומר "עה" לפני כל מילה. משהו מחוסר הביטחון הגלותי שעדיין שרד.

חוסר הידע והבורות של צעירים בשימוש בניקוד - נובע הן מהזנחת המורות, והן מכך שקריאת הספרים מתחילה בגיל מבוגר ולא מיד עם לימוד השפה, כך שהידע של הניקוד נגרע מהילדים. כמה היום יודעים שהדגש החזק המופיע באותיות ב'ג'ד'כ'פ'ת' מופיע רק בראש הברה, ולא בכל פעם כפי שהם הוגים אותו כיום? מדוע כולם מבטאים בקול מקום במקום בכל מקום? שגיאה כה נפוצה, עד שכולם בטוחים שכך מדברים עברית...זלזול מבייש בשפתנו.

היעדר ההדר מביא לידי דיבור שאין בו הקפדה על האסתטיקה הלשונית."חיי הגלות, כתב, החלישו אצלנו במידה מרובה את האינסטינקטים הבריאים ביותר של עם נורמלי. ובמיוחד סבלו משום כך הצורות החיצוניות של חיינו". כשבכך הוא מכוון לאי הסדר, החזות המרושלת והיעדר הכרת הערך העצמי. (השמתם לב כיצב גברים מגיעים בישראל לחתונות, לתיאטרון או לטקסים עם נעלי התעמלות וג'ינס? ע.ב.) לכן כתב בשירו על ההדר:

הדר -

עברי גם בעוני - בן שר;

אם עבד אם הלך -

נוצרת בן מלך

בכתר דוד נעטר.

באור ובסתר

זכור את הכתר...

בהתייחסותו לכל עני או חסר בית כאל בן מלכים, כיוון לכך שדיבור תקין מכבד ומכובד מבטא את הקשר שבין התוכן לצורה. צורה פגומה פוגעת בתוכן וביכולתו של הנמען לקלוט את המסר בשלמותו. לעומת דיבור תקין ומיבטא מדויק התורמים לדיוק התוכן ולהעברה מדויקת של התוכן לנמען. "כשם שפסנתרן מתאמן ומשפר את נגינתו לפני ההופעה, כך צריך כל אחד לשפר את מיבטאו בשפת עמו".

השליטה בעברית והשימוש בה בחיי היומיום קשורים לשיבה אל עולם (ארץ) התנ"ך."זוהי השפה של עשרת הדיברות, של שיר השירים ושל נחמו נחמו עמי. התנ"ך אינו רק המקור הלגיטימציה, (שלצערנו קמו רבים כנגדה ע.ב.), אלא הוא יצירה לאומית נשגבה, המוסיפה להיות מקור השראה. השיבה לתרבות זו באמצעות הלשון הזו, היא כורח היסטורי אדיר" כפי שכתב לדוד בן-גוריון.

ולמי שמזלזל בתורה זו, אספר: באחד משיעורי היפנית שלמדתי, סיפר הפרופסור יעקב רז שאחד הקודים לפיהם היפנים מפענחים מיהו האדם עמו הם עושים הכרה בפעם ראשונה הוא - ראשית כל רמת השפה בה הוא מדבר. כי ביפנית קיימות ארבע דרגות של השפה, שכל אחת מהן מייצגת רמה חברתית והשכלתית שונה של המשוחח בה. מכאן שצדק המנהיג הדגול זאב ז'בוטינסקי בכל מאמריו המובאים בספר זה.

מלבד זאת, כלולים בספר מאמריו עם התייחסותו לביאליק, שמאירה את יצירתו באור נגוהות, על אקטיביזם בלשון, על מהי אוניברסיטה, והקרוב והנוגע לנו ביותר הוא ההתייחסות לניקוד האותיות. מכיוון שלא לומדים מהו קמץ קטן, רבים מבטאים את המילה "אמן" (שאמורה להישמע כמו אומן עם חולם, בשל הקמץ הקטן)או "אמנים" כאילו היו כתובים בקמץ גדול. לטענתו, גם לו היו מדפיסים את הספרים כולם עם ניקוד מלא, לא היה מתבצע הדבר הן בגלל יקרותו והן מפני שלא יספיקו המגיהים.

יש בספר משפטים שהם ממש פניני לשון; כאילו שכתב אותם כיום, כה רלוונטים הם לרגע זה. "העם נחלק לכתות, למפלגות רבות. מפלגה תתנפל על קבוצה המתנגדת לה - בכעס, בזעם ובחרון- אף שאין דומה לו ובקנאות יהודית נוראה. כי לפעמים קנאותו של היהודי מרה משנאתו של גוי. האחרונה תעיק עליו מבחוץ, והראשונה תחלישנו מבפנים". ואם אין בזה די להוכיח עד כמה היה נביא בדורו, הרי זה מתוסף לנבואתו על השואה הממשמשת ובאה.

עברית היא השפה שנולדה עם העם, והיא מלווה אותו בכל דרכו הארוכה. לפיכך, יידיש ולדינו בימינו, כמו ארמית בימי קדם - אינן נחשבות לשפות לאומיות. ספרו זה של ז'בוטינסקי "העברית: שפה, תרבות, חינוך" חשוב שיקראו אותו במיוחד מורות ומורי ילדינו, ובכך יאששו את הזיקה הלאומית והישות הלאומית.