"טבע" - זו גאווה ישראלית!

בימים האחרונים, אני שומעת וקוראת על מפעל אדיר של חברת "טבע" שמתמוטט בשל שגיאות מנהלים, ועל עתיד של פיטורי מאות עובדים נאמנים, מקצועיים ומסורים בישראל ממפעל ריווחי (גם היום), ששימש להם מקור פרנסה וגאווה במשך שנים רבות. כשאני שומעת זאת, אני נזכרת במה שקרה לי, לפני קרוב לעשרים שנה, ואיך נֵס חברת "טבע" קשור לסיפורי זה המוגש לכם בזה. אוזניי תצילנה היה זה בשנת 1991. בפעם הראשונה בחיי טסתי לאמריקה והייתי מאוד נרגשת. הנה עוד מעט קט אראה את בתי איריס ואת נכדתי הבכורה, אביטל, שאך זה נולדה במזל טוב. איריס, שנישאה לבחור אמריקני, התגוררה ב"מלוורן" שבלונג איילנד. קבלת הפנים בשדה התעופה הייתה רווית דמעות, חיבוקים ונשיקות... ואיריס, שלא ראיתיה מספר שנים, יפתה מאוד אחרי הלידה. התכוננתי לשהות בביתה חודש ימים ולסייע לה בטיפול בתינוקת ובעבודות הבית. היה זה מאוד מוזר עבורי להביט בפניי במראה ולראות "סבתא", והרי אני רק בת 45! במחיצת בתי ונכדתי האהובות, עברו הימים חיש מהר. נותרו לי עוד שבעה ימים ליהנות מקרבתן. לא הבנתי, מדוע איריס מעירה לי שוב ושוב להנמיך את עוצמת קול מכשיר הטלוויזיה. לבסוף הבחנתי שמיום ליום אני מאבדת בהדרגה את חוש השמיעה שלי ומשתלטת עלי תחושה, כאילו שׂמו לי שעווה באוזניים. מאוד נבהלתי ואמרתי לבתי שתפנה אותי לרופא המשפחה שלהם. הרופא בדק את אוזניי, נתן לי מרשם לטיפות אוזניים ואמר: "אין לך מה לדאוג, גברתי, הכל בסדר, תוך יומיים תהיי בריאה". טפטפתי את טיפות האוזניים כמצוות הרופא במשך יומיים ושום דבר לא השתנה. השמיעה שלי הלכה ונחלשה, עד כי היה צורך לצעוק כדי שאשמע מה שאומרים. נכנסתי לחרדה גדולה ואיריס הרגישה חסרת אונים: "אימא, אולי תחממי מעט שמן זית ותטפטפי לתוך האוזניים כמו שסבתא חנה הייתה עושה?" החלטתי לא לעשות שום ניסיונות ולא לקחת סיכון. הייתי חייבת להשיג רופא מומחה לאף אוזן וגרון. הרגשתי, שבמצבי זה אסור לי בשום פנים ואופן לעלות למטוס!

מאין יבוא עזרי?

למחרת, נותרתי לבדי עם אביטל בבית. איריס ובעלה הלכו לעבודה והיו אמורים לחזור הביתה רק לעת ערב. "מה לעשות?", חשבתי, "אני זרה בעיר ובעוד חמישה ימים אני צריכה לעלות על מטוס ועם לחץ האוויר המשתנה, מי יודע מה יקרה לעור התוף שלי... אני חייבת למצוא פתרון יצירתי ולהציל את אוזניי. הו, אלוהים, עזור לי!" התקשרתי ל"מודיעין", אמרתי שאני גרה ב"מלוורן" וביקשתי שיתנו לי את מספר הטלפון של בית החולים הקרוב ביותר לעיר. המרכזנית מסרה לי את המספר והתקשרתי לשם מיד. קול גבר ענה לי. שאלתי אותו אם יש להם, בבית החולים, מחלקת אף אוזן וגרון. הוא ענה בחיוב והעביר אותי למחלקה. מעברו השני של הקו ענתה לי אחות. אמרתי לה שאני תיירת מישראל, שיש לי בעיה קשה באוזניים ושאני זקוקה לסיוע מידי. היא ענתה לי בנימוס, שבית החולים לא נותן טיפול לתיירים ושעליי לנסות ולטפל בבעיה אצל רופא פרטי. ואז, ברוב ייאושי אמרתי לה: "תראי גבירתי, אַת אישה ואני אישה. אנו, הנשים בעולם, חייבות לסייע זו לזו בעת צרה, וכי מי יסייע בידינו, הגברים? אני מרגישה חסרת אונים, אנא, עזרי לי." "את צודקת!" אמרה והנמיכה את קולה, "גברים היום דואגים רק לעצמם!" "אולי יש לכם רופא יהודי במחלקה?" "בוודאי", ענתה, "יש לנו הרבה רופאים יהודים במחלקה". "בבקשה ממך, תדברי עם רופא הנמצא היום בתורנות וספרי לו את סיפורי. אמרי לו שאין לי כסף לשלם עבור הטיפול, אך כשאגיע לישראל, אשלח לו את הכסף לפי הכתובת שייתן לי. אני נמצאת ב"מלוורן", בכתובת זו וזו...", ומסרתי לה את מספר הטלפון בביתה של איריס. נפרדתי ממנה לשלום וחיכיתי ליד הטלפון כוססת את ציפורניי.

תפילה שנענתה

אחרי שעה קלה צלצל הטלפון בביתנו. הרמתי את השפופרת ושמעתי קול של גבר צעיר: "אפשר לדבר עם הגב' סיאני?", שאל. "מדברת", עניתי. "שלום", אמר בעברית והמשיך באנגלית: "מדבר ד"ר הימלברג. במה אוכל לעזור לך?" במספר משפטים תיארתי לו את מצבי. הוא ביקש שאבוא לבית החולים למחרת היום בשעה 10.00 ושם יטפל באוזניי. "אין צורך לשלם עבור הטיפול", אמר. הודיתי לו בדמעות ואמרתי שאבוא למחרת היום בשעה היעודה. החלטתי, בינתיים, לא לספר לאיריס את הקורות אותי, כדי שלא להדאיגה, והתקשרתי לידיד המשפחה - ג'וזף, אלמן בן שמונים שגר בשכנות. סיפרתי לו את הקורות אותי והוא הבטיח לבוא בבוקר ולקחתני לבית החולים. באשר לאביטל, בתו תבוא ותשמור עליה בהעדרנו. באופן קבוע אני לוקחת עמי תיק מלא מתנות כשאני נוסעת לחו"ל. "אימא, אַת נראית כמו 'שגרירת ישראל' עם התיק הזה. למי אַת מחלקת את כל המתנות האלה?", שאל בני אודי בהיתול. "אף פעם אין לדעת לאן אגיע ואת מי אפגוש במסעותיי בעולם", עניתי. "לא תאמין, אבל מהתיק הזה נתתי מתנות גם למלך ולמלכת נורבגיה ליום הולדתם ה-60, עת נסעתי לנורבגיה לתחרות עם קבוצת ספורט ושימשתי כיו"ר ועדת הספורט במשרד החינוך והתרבות. עד היום אני שומרת את גלוית התודה, המעוטרת בכתר זהב, שהם שלחו לי לישראל. סבתא חנה, זכרה לברכה, הייתה אומרת לי: 'שמחה'לה, אף פעם אַל תבואי אל אנשים בידיים ריקות' והיא צדקה! כדאי שגם אתה, בני, תאמץ את המנהג היפה הזה".

הכרת הטוב

בעודי ממתינה לג'וזף, נטלתי את תיק המתנות ושלפתי מתוכו מתנה גדולה ויפה: קופסה בגודל בינוני ובה אגרטל עם ידית דקה, העשוי מזכוכית בטכניקה מיוחדת וצבוע בצבעי מדבר זהובים וחומים. ג'וזף בא בשעה היעודה, במכונית אמריקנית ארוכה ומבריקה. הוא היה סמוק מהתרגשות, לבוש בחליפת ספורט-אלגנט ומדיף ריח אפטר-שייב נעים, כאילו שאנו יוצאים לדייט. הוא יצא מהמכונית ופתח לי באדיבות את הדלת. הרגשתי כמו מלכת אנגליה ולרגע נעלמה ממני תחושת אי-הנוחות שליוותה אותי בשל אוזניי הסתומות. מקץ חצי שעה הגענו לבית החולים ועלינו במעלית למחלקה. ניגשתי לתחנת האחיות. לפי מראה פניהן ידעתי שכולם שמעו על המקרה שלי והיו סקרנים לראות באיזו גברת מישראל מדובר. בבואי, ניגשה אלי אחות אפרו-אמריקנית וחייכה אליי חיוך רב משמעות... למרות שלא הוציאה הגה מפיה ידעתי, שזוהי האחות שעמה שוחחתי בטלפון בפנייתי למחלקה. "Thank you", לחשתי לה. "It's o.k. ", ענתה אף היא בלחש וטפחה טפיחה מעודדת על כתפי, אחר כך הפנתה את מבטה לעבר ד"ר הימלברג שעמד בסמוך. הוא הציג עצמו, תוך כדי קידה קלה, הסמיק במבוכה ולחץ את ידי. הרופא היה גבר צעיר ונאה בשנות הארבעים לערך, בעל גובה בינוני ושיער חום-גלי שופע. עיניו החומות בחנו אותי בזהירות, "מטיילות" חיש על החליפה אותה לבשתי ועל הכובע רחב השוליים שחבשתי לראשי. ד"ר הימלברג הצביע על גבר צעיר, שעמד מספר צעדים מאחוריו: "בבקשה להכיר, זהו ד"ר סמואל וגם הוא רופא במחלקתנו". הרופא, שהיה גבוה ויפה תואר, מיהר ללחוץ את ידי ועיניו הירקרקות בהקו למולי. הבחנתי בתליון "מגן דוד" קטן ומוזהב שבצבץ מתחת לחולצתו. למראה התליון נמלא לבי התפעמות וגאווה. הגשתי לד"ר הימלברג את המתנה. הוא הסמיק שוב: "לא היית צריכה להביא דבר", אמר ונטל את הקופסה בשתי ידיו ומסרה לאחות. "מגיע לך!", חייכתי. ביקשתי מג'וזף שימתין לי בחדר הקבלה והלכתי בעקבות הרופא, שנתן הוראה לאחות לערוך לי בדיקה יסודית באוזניים. קורות הנֵס מקץ שעה וחצי, סיימתי את כל הבדיקות ונתבקשתי על-ידי האחות לגשת לחדרו. תמונות בני משפחה, נופים מישראל ותעודות שונות עיטרו את קירות החדר המפואר. מסתבר שד"ר הימלברג היה מנהל המחלקה וד"ר סמואל הוא סגנו. "גב' סיאני", אמר והביט בעיון בתוצאות הבדיקות שהובאו לשולחנו, "יש לך מזל גדול. אם היית באה מחר, ייתכן שכבר היה מאוחר מדי. עור התוף שלך נדבק לעצם בתוך האוזן. במצב כזה צריך לעבור ניתוח בשתי האוזניים, אך יש סכנה שעוֹר התוף העדין ייפגע ואז, כמובן, תיתכן פגיעה רבה באיכות השמיעה. אני אתן לך את התרופה הטובה ביותר שיש לנו כאן בבית החולים. אין צורך לשלם עבורה. תטפטפי את הטיפות לאוזן שלוש פעמים ביום, ואני מקווה, שתהיי בריאה עוד לפני שתטוסי לישראל". הודיתי לו בהתרגשות ולפני שנפרדנו אמר לי בחיוך: "בסוף השבוע הבא אני נוסע עם בני המשפחה לישראל, לירושלים. אנו עורכים לבננו הבכור את טקס 'בר-המצווה' ליד הכותל". "מזל טוב!", איחלתי לו. "נוכל להיפגש בירושלים ואז אשלם את המגיע לך עבור הטיפול המסור". "No, please, It's my pleasure", (לא, תודה, התענוג כולו שלי), אמר. הוא ליווה אותי לדלת ונפרד ממני לשלום. בחצותי את משרדו, הבחנתי במתנה שהבאתי לו. העטיפה הייתה קרועה, הקופסה פתוחה והאגרטל היפה היה מוצג לראווה. לאחר יומיים נרפאה לי אוזן אחת, אך האוזן השנייה הייתה עדיין סתומה. נותרו לי עוד יומיים בלבד לטיסה. בלית ברירה התקשרתי שוב לבית החולים וביקשתי את ד"ר הימלברג . "הוא איננו", אמרה האחות, "הוא נסע לכנס רופאים". "מה אעשה?", שאלתי בייאוש. "רק רגע, ד"ר סמואל נמצא כאן במקרה ומבקש לדבר אתך", שמעתי אותה מזכירה את שמי ומעבירה לו את שפופרת הטלפון: "מה שלומך גב' סיאני, במה אפשר לעזור לך?", שאל. "שלום ד"ר סמואל. בעוד יומיים אני צריכה לטוס חזרה לישראל. התרופה שנתן לי ד"ר הימלברג הועילה ואוזן אחת נרפאה, אך האוזן השנייה עדיין סתומה ואיני יודעת מה לעשות". "אל תדאגי, גבירתי. אַת מכירה שֵם של רוקח?" "לא, אך אני משערת שבנֵי משפחתי כאן מכירים קולגה רוקח. הסבתא והסבא של חתני היו רוקחים". "תני לי את מספר הטלפון של הרוקח שלהם ואני כבר אסדיר את העניין", אמר והוסיף: "בבואך לישראל, תלכי מיד לרופא אוזניים ותראי לו את התרופה שנתנו לך. מזלך שטיפלת בהן בזמן". כעבור זמן מסרתי לו את מספר הטלפון המבוקש. ואכן, ד"ר סמואל התקשר לרוקח. כשהלכה בתי, איריס, לבית המרקחת לקחת עבורי את התרופה, שאל אותה הרוקח בסקרנות מהולה בהתפעלות: "תאמרי לי בבקשה, מי זאת הגב' סיאני? מי הגברת המיוחסת הזאת, שד"ר סמואל, סגן מנהל מחלקת אף אוזן וגרון בבית החולים, מזמין אצלי תרופה יקרה כזאת ובא לכאן בכבודו ובעצמו ומשלם עבורה?" הוא לא הניח לאיריס, עד שסיפרה לו את כל הסיפור! עשיתי את הטיפול באוזניים על-פי הוראת ד"ר סמואל וגם האוזן השנייה נרפאה. התקשרתי אליו לבית החולים להודות לו, אך הוא לא היה בתורנות באותו יום. הו, "טבע" שלי! טסתי וחזרתי לשלום הביתה ומיד פניתי לרופא האוזניים שעבר בקפדנות על המסמכים שנתתי בידיו, הרים עיניו אליי ואמר לי: "שמחה, יש לך מזל גדול! הרופאים שטיפלו בך בארה"ב עשו עבודה נפלאה. הם נתנו לך את התרופה הטובה והיקרה ביותר שיש כדי לטפל במקרה שלך". כשנטלתי את התרופה לאוזניים בארה"ב, לא הסתכלתי על הקופסה שהכילה אותה, כל כך הייתי חרדה לשלום אוזניי, שרק רציתי להיות בריאה. ועתה, אחרי שהרופא הרגיע אותי, הבטתי בפעם הראשונה גם על הקופסה, על גבה צוין: היצרן - 'טבע' תעשיות פרמצבטיות בע"מ - פתח-תקווה, ישראל. ________________ כפי שכתבתי בראשית רשימתי זו, המקרה קרה לי לפני כעשרים שנה. "טבע" היא חברה שגאווה רבה לנו בשל הולדתה בישראל. בזמנו של מר אלי הורוביץ ז"ל, תעשיין ישראלי מצטיין, שהיה מנכ"ל "טבע", החברה התפתחה ושגשגה והומצאו בה תרופות שהועילו לחולים רבים בעולם. לא בכדי קיבל מר הורוביץ בשנת 2002 את "פרס ישראל" על מפעל חיים. כואב לי לראות את קריסתה של חברת "טבע" המפוארת ואת עובדיה המצויינים העומדים להיזרק לרחוב ללא כל עוול בכפם. את הטעות עשו כידוע מנהלי החברה ונהגו בה כמהמרים ואף יצאו עם "מצנח זהב". אולי עצתי זו היא כ"עצת הדיוט", שלעיתים ניתן למצוא בה ערך, "כי מעשי אדם - בחלום יסודם" (מדינת היהודים). אולי ניתן, שיקימו חברת פארמה חדשה בישראל, עם העובדים ואנשי הפיתוח הרפואי, בה ויפתחו תרופות חדשות וזאת בסיוע הממשלה. אם תרצו - אין זו אגדה!