יהודי פותח את מדי בוקר תפילתו בדברי שבח לבורא העולם, לובש טלית, מניח תפילין, אומר את ברכות השחר בהן הוא מודה על הטוב שבעולמו - ואז מגיע המשפט הבא: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו". המשפט הזה מקדים את קבלת עול מלכות ואת אמירת הפסוק הראשון מקריאת שמע.
יש הטוענים שמדובר במשפט הדרכה שרק בטעות השתרבב לנוסח התפילה, אך בכל מקרה - ברור שמסדרי התפילה ראו לנכון לקבוע אותו ממש ברגעים הראשונים של היום ושל עבודת הבורא, הרבה לפני שניגשים לעיצומה של התפילה. חכמי המוסר הוציאו את המשפט מפשוטו וקבעו, שהציווי הראשון הוא "לעולם יהא אדם": להיות בן אדם.
ואכן, בלי להיות בני אדם - אין מקום לכל מה שבא אחר כך. אין לנו דרישות מוסריות מן הבהמות, איננו מצפים שיפעלו בניגוד לאינטרסים האנוכיים שלהם, אין להן מערכות של עזרה הדדית ועשיית חסד. מותר האדם מן הבהמה הוא בשכלו ומשום כך ניתן לצוותו לפעול לא רק לפי האינסטינקטים הפרטיים והמיידיים שלו. האדם הוא יצור חברתי, וזה אומר שהוא חי בחברה, נעזר בחברה ועוזר לחברה - גם אם לו עצמו לא יוצא מכך דבר. למה? כי היום הוא עוזר ומחר הוא ייעזר.
חברי האופוזיציה בכנסת הוכיחו שהם לא בני אדם. פשוט כך.
דוד אזולאי מרותק למיטת חוליו - אבל הם לא יתקזזו איתו בהצבעה על חוק המרכולים.
יהודה גליק יושב שבעה על אשתו - אבל הם לא יתקזזו גם איתו. תעזבו את מה שמקובל בכנסת עשרות שנים, תעזבו קוליגאליות מינימלית בין עמיתים למקום העבודה. תהיו בני אדם! אבל זו כנראה דרישה גדולה מדי.
האופוזיציה כאופוזיציה, על כל סיעותיה וחבריה, הוכיחה בהתנהגות המגעילה הזאת שהיא אינה ראויה למשול. לא קם שם אפילו צדיק אחד שיגיד: חבר'ה, ככה לא מתנהגים. לא היה אפילו ראש סיעה אחד שיזכיר: אנחנו מדברים על חבר חולה ועל חבר אבל, לא על מישהו שנסע לעשות סקי. כל העשרות הללו לימדו, שהם אולי בני אנוש - אבל לבטח הם לא בני אדם. ואני לא רוצה בהמות בהנהגת המדינה.
