החידוש שבעצם ההצגה הזו הוא בחשיפת קאסט שחקניות ושחקן שאיכותן כה מדהימה, כך שניתן לומר שהמחזור הזה של החוג בסמינר הוא מהמשובחים שנוצרו בו. כל היצירה הזו, שלכאורה נדמית כדימיונית - כיצד גבר יכול לאהוב שלוש נשים בעת ובעונה אחת, מתוכן להיות נשוי לשתיים, ולנהל שני בתים באותה עיר, ניו-יורק - אינו סיפור דמיוני כלל וכלל. במציאות, חיים כפולים של גברים מופיעים על דפי העיתונים חדשים לבקרים. ואהבה? יש לה הרבה פנים. גבר יכול לנצור עמוק בליבו את אהבתו לאשתו הראשונה, שחשב שניספתה בשואה. להינשא ולחיות עם המשרתת הגויה שהצילה את חייו שם, אז בשואה. ובה בעת, למלא את צרכי להיטותו לנשים ולמין עם אישה נוספת, אומנם ללא נישואים, אך כבעל לכל דבר. למעשה, במחזה כאן, בהמחזתה של עינת ברנובסקי עם טאטיאנה קנליס אוליאר שאף ביימה, מירב תשומת הלב של הצופים נכבשת בקסם של הנשים במחזה. בעוד הגבר, בן דמותו של הסופר היידי זוכה פרס נובל, הופך למשני. הוא כמו אינו אדם לגורלו, אלא נסחף אחרי האירועים ואחרי לחצי הנשים בחייו. למרות שכל העת, לגמרי בסתר, הוא כותב ומפרסם את הגיגיו בעיתון היידי בניו-יורק. הגבר בעל הפנים המרשימות והיפות (אמיר פתר), מתאים לתפקיד להפליא. מה גם, שגובהן של כל הנשים לעומתו, מעצים ומדגיש עוד יותר את מלוא עוצמת הנשיות והשפעתה על חייו. כך כובשת במיוחד את הלב המשרתת לשעבר בפולין והאישה כיום בניו-יורק, ידוויגה (נועה אנגל בעוצמות רגש שמדהימות את הקהל באולם). את איכות אישיותה היא ממחישה בעת שהיא מקדישה עצמה לטפל בתמרה, האישה שחזרה מהמתים, נגה כץ האצילה והמכמירה. גם למי שראה את המחזה כסרט נודע, או בת' גשר, או בשנה שעברה בסטודיו יורם לוינשטיין - הביצוע של הנשים בהצגה הפעם סוחף עוד יותר ומדהים כמו הייתה זו הפעם הראשונה בצפיה במחזה. מיקה נדל היא מאשה, האישה הסקסית שעמה מגיע הרמן לסיפוקו, ומתקשר עמוקות גם לאמה הזקנה, (נועה מנדל, היידישע מאמע העסיסית הטיפוסית) שמתייחסת אליו כאל בנה. הדיאלוגים במחזה כה ריאליסטיים שאי-אפשר שלא להתמזג עמם ולזרום עם הקצב של המחזה. את דמותו של הרב למפרט, המשמש כאן גם כמו"ל המפרסם את כתביו של הסופר, ממלא ברוב קסם אישי שי איצקוביץ'. עיצוב הבמה (הפעם יש באולם ההצגות בימה על אמת) המעוצב כה חכם, מתומצת, מתוחכם ויפהפה בידי עדי פדר - מרכז את שפע הפרטים ולכן מעצים עוד יותר את הדרמה - משדרג אף הוא את ההפקה, שיחד עם הבימוי הכה אינטליגנטי רגשית של טאטיאנה קנליס אוליאר, שהיא גם המורה של החוג משנה א' ועד עכשיו, ונראה שהיא מכירה היטב מהי נפש של אשה, וכן התלבושות שעיצבה דבורה נגר - כל אלה יוצרים הצגה מאוד מושקעת, עשויה במלוא תשומת הלב המקצועית עם שחקנים מצוינים, יוצרים כה מעולים, שגורמים לקהל לצאת מההצגה עתיר חוויות ועם התרוממות הרוח. שאפו לסמינר הקיבוצים על המשך הזיקה שלו בבחירת מחזות בעלות הקשר לנושא היהודי, כמו שעשה בהצגת "מזריץ'" בזמנו, שנחקקה לנצח בזכרון הקולקטיבי. או כמו בהעלאת מחזות של יהושוע סובול וכדומה. כמו שנאמר: "הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו", והפעם היבול ממש מרשים ומשובח. ברכות.