מתקפה חריפה על החושים, התודעה והאמונות של הצופה משמשת כמוטו מוביל לתערוכתו של האמן בני אפרת, המוצגת מהיום (11 בינואר) במוזאון פתח-תקווה לאמנות. תערוכתו עוסקת בסוגיות בוערות לעצם החיים על פני אדמות, ולא בנושאים פנים-אמנותיים.
"אמנות עוסקת בחיים, אך זו שלי עוסקת בעצם האפשרות לשרוד" - מתוודה אפרת, שמאז שנת 1982 מתאר כל אחת מיצירותיו בספירה שראשיתה בשנת מותו המשוערת - 2030. במעצב הוידאו "נתיב האבדון, חורף 2065", שנוצר במיוחד לתערוכה הנוכחית, יצר האמן חוויה כוללת-כל, העוטפת את הצופים בדימויים מוגדלים של הרס סביבתי ואסונות אקולוגיים.
סוגיות מוסריות התערוכה מאירה את מהלכה הרציף והעקבי של אמונתו של אפרת לאורך יותר מחמישה עשורים, ומראה כיצד, בראשית שנות ה-80, הבשיל עיסוקו המוקדם ביחסיותה של התפיסה החושית-האנושית לעיסוק חלוצי בסוגיות מוסריות של השחתה אקולוגית וניצול של מינים חלשים.
שניים מפסלי הוידאו של אפרת, המוצגים בתערוכה, מדגימים את עבודתו כפסל העובד עם אור כחומר-גלם ופונה אל הכשלים והתעתועים של התפיסה החזותית של הצופה. "רקויאם לגמר האחרון בעולם" הוא מיצג-מיצב חדש שנוצר עם המשורר
רוני סומק, החוגג עשרים שנה לשיתוף הפעולה הראשון בין השניים.
אמת באמנות התערוכה כוללת גם אסופה של שישה מתוך כ-140 סרטים ניסיוניים שיצר אפרת בשנים 1968-1975, המיטיבים לייצג את הלכי המחשבה והיצירה שלו באותם ימים. ראוי לציין שאפרת החל יוצר את סרטיו ללא ניסיון או ידע מקצועי קודם בתחום, במטרה להמחיש מושג, רעיון או פעולה ולהציגם כקודמים לצורה ולמדיום. הסרטים, שברו רסטורציה, כחלק מפרויקט רחב הכולל את כל קטלוג הוידאו של האמן, מוצגים ללא כל פעולת עריכה או מניפולציה בדיעבד, מתוך כוונה לייצג אמת באמנות, ולא אשליה.
עמדה נדירה אפרת הוא אמן מושגי, הנמנה עם הדור השני של אמנים פוסט-מינימליסטים, שהחלו לפעול באמצע שנות ה-60. הוא זכה להכרה בינלאומית בזכות מיצגי-ציור על גבי הקרנות של סרטים, שהיו פורצי-דרך לזמנם ועסקו בפער שבין יצוג ופעולה.
בעקבות מפגש עם מדענים ידועי-שם, כקרל סייגן ומסעות לרואנדה ולקמבודיה, הפנה אפרת את כל מרצו לעיסוק בסוגיות חברתיות וסביבתיות - עמדה שהייתה נדירה בשעתה בקרב אמנים, והיום מוכיחה עצמה כרלוונטית מתמיד.
