גלידה אמריקנית

זו הייתה הכותרת למאמר של אפרים קישון בשנות ה-70, כאשר הטיסות לישראל נשלחו לפינות מרוחקות ומבודדות בשדות תעופה באירופה, מחשש להתקפות מחבלים. מדהים לראות כיצד כיום ארה"ב עונה לתיאור הזה, לפחות ככל שהדברים אמורים בנמל התעופה של מינכן. כל הטיסות לארה"ב יוצאות מקבוצת שערים בקצה הטרמינל, בה יש אמצעי ביטחון כפולים ומשולשים, ורק חנות קטנה אחת של דיוטי פרי. מי שחשקה נפשו במגוון רחב יותר של מוצרים או רוצה לשבת במסעדה, יכול לצאת מהמתחם – אבל אז יצטרך לעבור שוב את כל הבדיקות. גם בוושינגטון מורגש היטב החשש הכבד מפני פעולות טרור. בפעם הקודמת בה ביקרתי בעיר, נחסם לתנועת כלי רכב הקטע משדרות פנסילבניה הגובל בבית הלבן. כעת אפילו הולכי רגל לא יכולים להתקרב לגדר המתחם, וחסימות דומות (ומכוערות להדהים) הוצבו גם בחזיתו השנייה של הבניין, מול האליפסה ואנדרטת וושינגטון. בחלק מן הרחובות שסביב הקונגרס מותרת הכניסה רק למכוניות מורשות. בכמה מן המוזאונים מתבצעות בדיקות קפדניות, מהסוג שרק יוצר מטרה נוחה ונייחת לכל מחבל שיתמקם במרחק של כמה עשרות מטרים וישלוף רובה. עושה רושם שהאמריקנים נמצאים היכן שאנחנו היינו לפני שניים-שלושה עשורים. הם פועלים בצורה נוקשה וחסרת דמיון וגמישות, ובעיקר משדרים לחץ הגובל בפאניקה. מבחינה זו, המחבלים למיניהם כבר השיגו את מטרתם: הם מפחידים את המעצמה החזקה ביותר בעולם ומאלצים אותה להסתגר בצורה משפילה.

אם מדברים על נוקשות וחוסר דמיון – זהו דבר שבכלל מאפיין את האמריקנים: היצמדות דווקנית ומרובעת לנהלים. לעיתים יש לזה יתרונות, לעיתים התוצאות מגוחכות. הנה שתי דוגמאות. הסערה העזה שהשתוללה בסוף השבוע שעבר במזרח ארה"ב, התבטאה בוושינגטון בעיקר ברוחות מקפיאות שגרמו לטמפרטורות לרדת הרבה אל מתחת לאפס. למרבה המזל, השלג שירד בעיר היה קל; כאשר השלג משמעותי, נסגרים בצורה גורפת כל השירותים הציבוריים למעט החיוניים, מה שגורר איתו את רוב המגזר הפרטי. זוהי מרובעות הגיונית: במקום שיהיה צורך להמר איזה פקיד הצליח להגיע ואיזה נתקע בדרך, במקום שבבתי הספר תהיה נוכחות חלקית של מורים ותלמידים, במקום להסתכן בתאונות ופצועים – סוגרים את הכל ליום-יומיים; ממש לא נורא. מצד שני: קחו את הבולשת הפדרלית (ה-FBI). כנראה מסיבות ביטחוניות, החליטו שם שמרכז המבקרים שלה בבניין הראשי בוושינגטון, יהיה פתוח רק לאזרחים אמריקניים. נניח בצד את העובדה שכמה ממעשי הטבח ופעולות הטרור הקשות ביותר בתולדות ארה"ב בוצעו בידי אזרחים אמריקניים. מה שאותי הצחיק והכעיס במידה שווה היה, שלמרות שנפגשתי באותו בניין עצמו עם אחד מסוכני הבולשת לראיון עיתונאי – הדוברות של ה-FBI הבהירה שאני לא יכול להיכנס למרכז המבקרים, כי אני לא אזרח אמריקני. אזרחים זרים חייבים להיות מלווים כל עת שהותם בבניין (הדוברת החביבה נכנסה אתי לחנות המזכרות), ומאחר שביקור ב-FBI Experience עשוי לארוך שלוש שעות, אין אפשרות להצמיד מישהו לכל כך הרבה זמן. עוד הערה על אמריקה והחוק. מצד אחד, כל נוסעי הרכבת התחתית בוושינגטון מצייתים בדבקות לכללים האוסרים על אכילה ושתייה, הובלת חיות ושימוש במכשירים אלקטרוניים ללא אוזניות. מצד שני, על קיר היכל הספורט והאירועים Capital One Arena תלוי שלט המזהיר, שספסרות היא עבירה פלילית שעונשה שלושה חודשי מאסר וקנס של 300 דולר, והמשטרה פרוסה דרך קבע ליד ההיכל – מה שלא מפריע לפעילות גלויה ובלתי מופרעת של ספסרים.

הנהלים הכי מרגיזים בהם נתקלתי בעשרת הימים שלי בוושינגטון, היו בארכיון הלאומי של ארה"ב. אני מאוד אוהב לעבוד בארכיונים, אבל במקרה הזה רק רציתי לסיים וללכת. הייתי בארכיונים לא-מעטים בארץ ובחו"ל, וזו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי את הרושם שיש לי עסק עם גוף שבניגוד לעצם מהותו ותפקידו – עושה כמעט הכל כדי להרחיק את החוקרים. הדרך הטובה ביותר לתאר את הארכיון בוושינגטון, היא להשוות אותו עם מקבילו בלונדון – כנראה הארכיון הטוב ביותר בעולם. האתר של הארכיון הבריטי נותן מידע רחב על התיקים (ונא לזכור שמדובר במאות שנים של אימפריה) ואפשר להזמין מראש כמה מהם; האתר האמריקני נותן כמה מילות מפתח ואין אפשרות להזמין מראש. הארכיון הבריטי שוכן במרחק של חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת התחתית; בוושינגטון צריך לנסוע כרבע שעה מתחנת התחתית ואליה. כל הארכיון הבריטי ממוחשב וכך גם תהליך מסירת התיקים לחוקרים; בוושינגטון צריך להצליב את רישומי המחשב עם תיקים עבי כרס והוצאת המסמכים היא ידנית. בלונדון אפשר לצלם כל מסמך ללא הגבלה; בוושינגטון צריך לגשת לפקיד שירשום את מספר התיק ויתן דף מיוחד שחובה לשים מתחת למסמך בעת הצילום. בלונדון יש חנות ספרים ומזכרות נפלאה, וגם תצוגת קבע של כמה מאוצרות הארכיון; בוושינגטון סגרו את החנות והעבירו הכל לאינטרנט, ומסתפקים בכמה לוחות המדגימים את עבודת האיחסון והשימור. בלונדון יש קפיטריה טובה ונעימה; בוושינגטון אין אפילו מכונת משקאות. הדבר הגרוע ביותר בוושינגטון הוא חשש פרנואידי מגניבת מסמכים. צריך להראות כל נייר שמכניסים ומוציאים, אסור להכניס מחברות או דפדפות, בכניסה שמים חותמת על כל נייר בודד שמרשים להכניס, ולהוציא את הניירות שלכם אתם יכולים רק בתוך תיק מיוחד של הארכיון. כל זה לא קיים בלונדון: המאבטח בכניסה לחדר הקריאה מעיף מבט על הניירות שבידיכם ותו לא. יחס כזה גורם לחוקר להרגיש שהוא חשוד מעצם העובדה שבכלל הגיע למקום, וזה הדבר שהכי מוציא את החשק לחזור אליו אי-פעם. זו כנראה גם הסיבה לכך שמספר החוקרים שראיתי בחדר הקריאה בוושינגטון, היה אולי עשירית מזה שראיתי בלונדון.

יום רביעי, 3 בינואר, השעה 7 בערב. דומה שהיכל הספורט Capital One Arena יישאר ריק למחצה במשחק הכדורסל בין וושינגטון וויזארדס לבין ניו-יורק ניקס. אבל האמריקנים יודעים, שיעברו עוד דקות ארוכות לפני שהמשחק עצמו יתחיל, והם מבלים בדוכני המזון והמזכרות הרבים המקיפים את היציעים. באולם יש 18,277 מקומות; להערכתי, עם שריקת הפתיחה היו בו 17,000 צופים. ביניהם היו הרבה מאוד ילדים, כולל בגילאי בית הספר היסודי, וגם זוגות שזהו הדייט שלהם. וכל זה קורה באמצע השבוע, אחרי ולפני יום עבודה, במשחק בין שתי קבוצות שאינן מאריות הליגה ושאין בהן כוכבי על. זוהי הוכחה מוחצת לכך שניתן, רצוי ומועיל לקיים אירועי ספורט לאו-דווקא ביום המנוחה השבועי. השעה הנוחה מאפשרת למשפחות שלמות לבוא לאירוע, המתנהל בצורה מסודרת ותרבותית להפליא. המחירים סבירים – תמורת 54 דולר ראיתי מצוין את המגרש למרות שישבתי ביציע גבוה – ואחרי המשחק אפשר ללכת לאחת מעשרות המסעדות הפזורות באיזור. רוב אירועי הספורט בארה"ב מתקיימים בכל ימות השבוע; קבוצות ה-NBA משחקות ממוצע פעם ביומיים. הדברים אמורים כמובן לגבי המחלוקת על קיום משחקי הכדורגל בשבת, ונזכיר בדרך אגב שגם אצלנו – כל משחקי הכדורסל, כולל ביורוליג, מתקיימים בימות החול. במקרה הזה, מה שטוב ונכון לארה"ב – שם הספורט מקצועני לחלוטין, ומי שאיננו מרוויח גם איננו שורד – טוב ונכון גם לארצנו הקטנטונת.

סוכנות הידיעות היהודית JTA פרסמה בשבוע שעבר סיפור יוצא דופן, החייב להדאיג כל יהודי וכל ישראלי. קומץ של יהודים התאספו בבית הקברות של העיירה ניו קאסל בפנסילבניה וטמנו קופסאות קרטון ובהן טליתות, לוחיות זיכרון וחפצי קודש אחרים. זה מה שנותר משני בתי כנסת קונסרבטיביים שפעלו בעיר – תפארת ישראל וטמפל הדר. הירידה במספר המתפללים הביאה את השניים להתמזג ב-1997, אבל שני עשורים לאחר מכן שוב לא הייתה הצדקה אפילו לקיומו של בית כנסת אחד. הבניין, שהיה עד למאות מתפללים, נמכר והתכולה נגנזה. החלק החמור ביותר בסיפור הסתתר בפיסקה התשיעית שלו: הארגון Jewish Community Legacy Project, המסייע לקהילות קטנות לתעד את מורשתן, מדווח שטיפל כבר ב-50 בתי כנסת שהתחסלו ברחבי ארה"ב ושעוד 100 עומדים בקנה המידה לקבלת עזרתו. כלומר: אנחנו מדברים בזמן אמת על 150 בתי כנסת שנסגרים, נמכרים ונעלמים בשל חוסר מתפללים. קרוב לוודאי שכולם משתייכים לתנועה הרפורמית ולתנועה הקונסרבטיבית, המצטמקות בשל ילודה נמוכה ונישואי תערובת גבוהים; הקהילות האורתודוכסיות אינן סובלות מבעיות עלו. ולמה זה מדאיג? ראשית, משום ש"ישראל אף על-פי שחטא – ישראל הוא", ואנחנו לא רוצים לראות קהילות נמחקות, אפילו אם כמה מהן קרובות יותר לנצרות מאשר ליהדות. שנית, משום שזוהי הוכחה ניצחת לאסון המתמשך שהתנועות הללו מביאות על העם היהודי, ואיתות ברור מה יקרה אם נאפשר להן לזרוע את תפיסותיהן ההרסניות גם בישראל. ושלישית, משום שמדובר בתהליך העלול להביא לכך שבעוד שניים-שלושה דורות היהדות האמריקנית – משענת כספית ומדינית משמעותית של ישראל – תהיה צל חיוור של מה שהתרגלנו לראות בשניים-שלושה הדורות האחרונים, והמשמעויות ברורות. בוושינגטון עצמה כמעט הפך בית הכנסת ההיסטורי "עדת ישראל", בפינת רחוב איי ורחוב 6, למועדון לילה. בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה-20 והוא הוותיק ביותר בעיר שעודנו קיים (הישן יותר כבר נהרס), אך העדר מתפללים הביא לכך שהוא הוצע למכירה בעשור הקודם ויזם זריז חשב שהשילוב של אולם, במה וקומת גלריה יכול להיות אידיאלי לריקודים, הופעות ואכילה. ברגע האחרון נחלצו כמה מעשירי הקהילה ורכשו אותו, וכעת היא משמש את האורתודוכסים, הרפורמים, הקונסרבטיבים והתנועה המסורתית, המתחלקות ביניהן בשבתות החודש. בשבתות האחרות מתפללים האורתודוכסים (כ-250 איש) באולם האירועים שבקומת המרתף, ואילו התנועות האחרות (800-300 איש) מתפללות יחדיו או שחבריהן נוסעים אל מחוץ לעיר. תמונה יוצאת דופן ומעוררת מחשבות.

• אני לא מצליח להבין כיצד העם האמריקני בעל התודעה הצרכנית, מוכן לכך שהמחירים שהוא רואה לא יהיו סופיים. כמעט תמיד יש להוסיף מס קנייה או מע"מ למחיר המופיע על המוצר או השירות, ואין לך מושג עד זמן התשלום כמה באמת תשלם.

• כנ"ל לגבי האופי הליטיגטורי של אותו עם, שתובע את כולם על הכל. למרות זאת, כאשר יוצאים בשעת ערב מהגלריה הלאומית לאמנות (מוזאון מדהים ומומלץ בכל לב), אין טיפה של אור בגרם המדרגות הארוך המוביל לשדרות קונסטיטיושן. כנראה איש עוד לא נפל ותבע את הגלריה.

• הרכבת התחתית של וושינגטון הייתה ונותרה חוויה נעימה: מהירה, נוחה, קלה להתמצאות – וגם נקייה בצורה מעוררת הערכה. הן הרכבות והן התחנות מבריקות בנקיונן. אחת הסיבות לכך היא אמצעי פשוט ביותר: בתחנות אין מכונות למכירת מזון ומשקאות – וממילא פוחתים מאוד המקורות האפשריים ללכלוך.

• נסיים בנימה חיובית במיוחד. אנשי וושינגטון חביבים ומאירי פנים, ככל שיכולתי להתרשם שוב ושוב בעשרה ימים של מגעים עם נהגי מוניות ואוטובוסים, עובדים בבתי קפה ובחנויות, מאבטחים וסתם אנשים ברחוב. השיא היה כאשר מישהי זרה לחלוטין החליטה לשלם על השתייה והעוגייה שלי בבית קפה במרכז העיר; הייתי בטוח שהיא טעתה, אבל החיוך שלה אמר: יאללה, תהנה. עוד היבט בו וושינגטון הפוכה לחלוטין, ולגמרי לטובה, מניו-יורק.