|
ומה עם הטענה לפיה האינטרנט יצר את כיכר השוק האולטימטיבית? "מארק טוויין אמר: השקר הקיף את חצי העולם עוד לפני שהאמת נעלה את מגפיה. חשבנו שהאינטנרט יקדם הבנה, חינוך, שקיפות – וזה היה תמים. אותו דבר נאמר על הרדיו, הטלגרף, הטלוויזיה והתעופה. אלא שבפועל, לטכנולוגיה אין ערך מוסרי; השאלה היא מה אנשים עושים איתה". לויס מעלה נקודה מעניינת שכנראה איש אינו שם לב אליה: הכתבים המסקרים את הבחירות לנשיאות מצויים בניגוד עניינים, כי לרוב – הכתב שסיקר את הזוכה מתמנה לכתב בבית הלבן, משרה שהיא פסגת הקריירה לעיתונאות השטח. מן העבר השני, כל הנשיאים מציעים נגישות תמורת "סיקור רך", ו ברק אובמה עשה זאת בצורה נרחבת. אבל טראמפ עשה משהו חסר תקדים: הוא משתמש בטוויטר, בו יש לו קהל פוטנציאלי של 350 מיליון איש, כדי לעקוף את התקשורת – ובמידה רבה זה מה שהביא אותו לבית הלבן. עם זאת, מדגיש ליוס, התמונה הרבה יותר מורכבת: "האובססיה של טראמפ והשנאה שלו ל'פייק ניוז' הם במידה רבה יחסי אהבה-שנאה. הוא מרוויח מזה שגם תומכיו שונאים את התקשורת, ומצד שני – יש עלייה בחשיפה של העיתונות הרצינית, משום שיש ביקוש לעובדות של ממש, ובצורה אירונית זהו עידן זהב מבחינתה. לטראמפ יש אובססיה לעיתונות כמו שיש לו אובססיה לבנקאים מ וול סטריט, שמעולם לא הזמינו אותו למסיבות שלהם והוא רוצה לזכות בקרבתם. יש גם עיתונאים שאישית שונאים את טראמפ אבל כמהים שיהיה להם קשר איתו".
|
|
|
| "טראמפ היה תגובה גם לזה: הנה מישהו שלא אכפת לו משום דבר. כל מילה של פוליטיקאי היא מחושבת, נבדקת בסקרים ולכן גם נראית מלאכותית. ואז בא טראמפ: שום דבר אינו מתוכנן, הכל כמו שהוא חושב. זו גם תשובה לתקינות הפוליטית, שבה צריך לעקוב אחרי כל מילה. טראמפ מדבר בצורה אותנטית, אבל אנשים מבלבלים את זה עם אמירת האמת – למרות שאלו שני דברים שונים לגמרי" | |
|
|
|
כדי להבין את נצחונו של טראמפ, ליוס חוזר אחורה לאובמה אותו הוא מכיר היטב, עוד מתקופת הקמפיין של 2008. "אובמה היה רגיש מאוד לביקורת ושיחק בצורה מאוד מודעת את משחק הנגישות אליו. הרבה עיתונאים שמחו לשחק איתו את אותו משחק, משום שהם האמינו לו. אובמה הוא עורך דין בהשכלתו: הוא מתעניין בתקציר שמוגש לו, לא בעובדות ובאנשים. הוא איננו איש של אנשים, בעוד שדיפלומטיה מצריכה טיפוח מתמיד וטיפוח יחסים אישיים. "אובמה מעולם לא פעל כך, הוא מעולם לא הפשיל את השרוולים. הוא היה 'הפרופסור העליון': אם זה מה שאני רוצה – סימן שזה הדבר הנכון. הוא אף פעם לא השתמש בטריקים פוליטיים כמו להתקשר לחבר קונגרס ביום הולדתו או להזמין חברי קונגרס לקמפ דייוויד. לדעתו, תרגילים כאלו מיועדים לאנשים פחותים, ואם לא השתכנעת מהנימוק ההגיוני שלו – אין לו מה לדבר איתך. מה שקרה ב-2016 היה תגובה אנטי-אינטלקטואלית לאובמה, לצד מרכיב של גזענות. האמריקנים נוטים לבחור נשיא שהוא היפוכו של הקודם, וטראמפ הוא ההפך הגמור של אובמה". השאלה המתבקשת היא, כיצד זה ש-300 מיליון אמריקנים הצליחו להוציא מתוכם רק את דונלד טראמפ ו הילרי קלינטון, ומדוע אנשים כמו ביל גייטס או ג'ף בזוס אינם נכנסים לפוליטיקה. "פוליטיקה היא עינוי", משיב ליוס. "מחטטים במשפחה שלך, הלחץ הוא 24/7, אתה צריך לגייס תרומות, כל דבר בעבר שלך יכול להרוס אותך. מי שמתמודד צריך להיות זהיר מאוד ולעולם לא לעשות משהו שאין לו הסבר הגיוני. "טראמפ היה תגובה גם לזה: הנה מישהו שלא אכפת לו משום דבר. כל מילה של פוליטיקאי היא מחושבת, נבדקת בסקרים ולכן גם נראית מלאכותית. ואז בא טראמפ: שום דבר אינו מתוכנן, הכל כמו שהוא חושב. זו גם תשובה לתקינות הפוליטית, שבה צריך לעקוב אחרי כל מילה. טראמפ מדבר בצורה אותנטית, אבל אנשים מבלבלים את זה עם אמירת האמת – למרות שאלו שני דברים שונים לגמרי".
|
|
|
| למרות ששיעורי התמיכה בטראמפ נמוכים מאוד – פחות מ-40% לפי רוב הסקרים – ליוס מופתע דווקא מכך שהם לא צונחים עוד יותר, וגם יש לו הסבר: "תומכיו של טראמפ תמיד יהנו מאוד לראות את הכעס של התקשורת והליברלים על מה שהוא עושה. מה שגורם להם הנאה הוא לא מעשיו של טראמפ, אלא המסר שהוא מעביר לבסיס שלו: תראו איך שלליברלים יוצא קצף מהפה. הוא מעביר להם את זה מדי יום, לפעמים חמש פעמים ביום" | |
|
|
|
בעיה נוספת היא, מסכים ליוס, שלטראמפ אין בכלל חוש הומור ובוודאי שלא חוש הומור עצמי – וזה חלק מחוסר יכולתו לקבל ביקורת. אין זה דבר שולי כלל. ליוס סבור, שתחושת ההשפלה של טראמפ – שתרמה להחלטתו להתמודד לנשיאות – החלה בסעודת כתבי הבית הלבן בשנת 2011, בה השתתף ובה אובמה לגלג עליו בפומבי במשך דקות ארוכות. "הוא עדיין לא התגבר על זה", מעריך ליוס. למרות ששיעורי התמיכה בטראמפ נמוכים מאוד – פחות מ-40% לפי רוב הסקרים – ליוס מופתע דווקא מכך שהם לא צונחים עוד יותר, וגם יש לו הסבר: "תומכיו של טראמפ תמיד יהנו מאוד לראות את הכעס של התקשורת והליברלים על מה שהוא עושה. מה שגורם להם הנאה הוא לא מעשיו של טראמפ, אלא המסר שהוא מעביר לבסיס שלו: תראו איך שלליברלים יוצא קצף מהפה. הוא מעביר להם את זה מדי יום, לפעמים חמש פעמים ביום". לטראמפ יש שני מקורות השראה, סבור ליוס: הריאליטי ומופעי ההיאבקות של WWE. "בהיאבקות אתה מגלה מה מחמם את ההמון ולשם אתה מכוון. בריאליטי [בתוכניתו "המתמחה"] טראמפ גילה את הדרך כיצד להחזיק את הצופים במתח לפרק הבא וכיצד ליצור את הרושם שהוא אדם מאוד חזק". חוץ מזה, ואולי מעל לכל זה, לליוס יש הסבר מפתיע ומקורי לציוצים של טראמפ הנראים לעיתים תלושים מכל הקשר: "טראמפ אמן בשינוי נושאי השיחה. כאשר פורסם שסטיב באנון הגדיר את המגעים עם הרוסים כבוגדנות, טראמפ צייץ שיש לו כפתור גרעיני גדול יותר מזה של קים ג'ונג און. אם הוא מצייץ פתאום משהו מקומם בלי שום קשר לשום דבר – זה אומר שעומד לצאת משהו בחקירת הפרשה הרוסית. הציוצים הללו, השליפות הללו, הם מה שהעלה אותו וגם מה שיפיל אותו".
|
|
