תקועים בעבר

לאבו מאזן יש סיפור חדש: שהפלשתינים הם צאצאי הכנענים ושירושלים היא בירתם. שני חלקי המשפט אינם עולים בקנה אחד, משום שירושלים מעולם לא הייתה בירה כנענית. הם גם מופרכים כל אחד בפני עצמו: הפלשתינים הם צאצאי מהגרים ערבים, וירושלים הייתה לכל אורך 3,000 שנותיה רק בירתו של העם היהודי; אצל המוסלמים היא הייתה עיר נידחת ומוזנחת. הפלשתינים תקועים בעבר לא רק בסיפורי המעשיות הללו, אלא גם ובעיקר בהתנהלותם. הם ממשיכים להתבכיין מצד אחד ולפעול באלימות מהצד השני, ולא מבינים שלעולם נמאס מההתבכיינות ושהוא לא מוכן לשאת את האלימות. יותר ויותר אנשים וממשלות ברחבי העולם לא מוכנים להמשיך לבזבז זמן על עם שדוחה את כל ההצעות שניתנות לו ושאף פעם לא בנה שום דבר, אלא רק הרס כל מקום אליו הגיע (ע"ע ירדן ולבנון; וראו מה "הצליחה" לעשות הרשות הפלשתינית). אנחנו חיים בעידן של לוחמה גלובלית בטרור, שחלק ניכר ממנו הוא מוסלמי קיצוני – ורוב העולם מבין שחמאס וחיזבאללה שייכים לאותה רשת של אל-קאעידה ודאעש, ובצדק לא ממש מבדיל בינם לבין אש"ף והרש"פ. מה זה אומר? שבגדול – העולם לא ייצא מגדרו כדי להביא לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כיוון שכך, אנחנו חייבים לנהל את הסכסוך, כך שרמת האלימות תהיה מזערית ורמת הביטחון תהיה מירבית. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא במיזמים כלכליים משותפים, שגם ייצרו תמריץ הדדי לשמור על השקט וגם יביאו ליותר הכרה בין העמים. ואז אולי בעוד שניים-שלושה דורות יהיה עם מי לדבר בצד השני על הסדר.

נסו להסתכל היטב על התמונה המצורפת כאן, משום שיש סיכוי לגמרי לא רע שזו תהיה ההזדמנות היחידה שלכם לראות מטבעות בני דולר וחצי דולר. בעשרת הימים שלי בוושינגטון לא זכיתי להשתמש בהם אפילו פעם אחת, לעומת המוני שטרות הדולר ומטבעות הרבע (quarter) שגדשו את ארנקי. יצא לי לראות אותם רק בחנות של המטבעה הלאומית, והמוכר החביב הסביר לי שהאמריקנים לא אוהבים אותם משום שהם דומים מדי למטבעות הרבע. כנ"ל לגבי השטר של שני דולרים: ממש לא משתמשים בו, בטענה שהוא מבלבל. איכשהו נראה לי, שהסבר מדויק יותר יהיה השמרנות האמריקנית. מחוץ למטבעה חנו אוטובוסים של תלמידים – אותם אוטובוסים צהובים המוכרים לנו היטב מכל כך הרבה סרטים במשך כל כך הרבה שנים. אולי הם יותר משוכללים מבפנים, אבל מבחוץ – הם לא השתנו במשך עשרות שנים. שלא לדבר על נושאים הרבה יותר רציניים, כמו החוקה: בכמעט 250 שנה הוכנסו בה רק 27 תיקונים, מתוך עשרה ("מגילת הזכויות") מיד עם קבלתה. וזה לא בגלל שהאבות המייסדים ניחנו בכוחות נבואיים, אלא משום שתהליך השינוי קשה מאוד ולא רוצים להתחיל איתו כאשר לא יודעים לאן הוא יוביל. בניגוד למה שהיינו מעלים על דעתנו, האמריקנים הרבה יותר תקועים בעבר מאשר הבריטים – שהם, בין היתר, ממציאי העיתונות הצהובה. בערוצים המרכזיים של הטלוויזיה האמריקנית, לעומת זאת, אסור להגיד fuck ובוודאי שלא black. גילויי השמרנות הללו יכולים להיות מקסימים, יכולים להיות מגוחכים ויכולים להגיע עד כדי פגיעה אמיתית בשגרת החיים. אמריקה – לא בהכרח מה שחשבתם.

"התפתחות דרמטית בחקירת פרשת דוד ביטן", בישרו השבוע אמצעי התקשורת. ולמה לא אמרו מהי? כי יש צו איסור פרסום על הפרטים, למרות שלא קשה לנחש אותם. תפעילו קצת היגיון ומחשבה, תחברו את זה לדיווחים קודמים על חקירותיהם של חשודים אחרים, ותגיעו מהר מאוד למסקנה שאסור לי להגיד לכם. צווי איסור הפרסום תקועים בעבר שלפני האינטרנט והרשתות החברתיות. הם מתעלמים מכך שכאשר מתרחש משהו שמעניין את הציבור – המידע עליו ירוץ ברשת בתוך כמה דקות, וממילא יגיע גם לידיעת האנשים שמהם הוא אמור להיות מוסתר. הם מתעלמים מכך שבמקרים כאלו עלול להיות מופץ לרבבות אנשים גם מידע שגוי, מטעה ואפילו מסוכן. הם מתעלמים מכך שמידע כזה עלול לפגוע באינטרס הציבורי הרבה יותר מאשר הודעה רשמית מסודרת. צריך צווי איסור פרסום – אבל רק במקומות הנחוצים באמת: בסכסוכים משפחתיים, בעבירות מין, במקרים בהם מעורבים ילדים. צווים כאלו צריך לאכוף בנחישות, כולל צעדים פליליים נגד מי שמפרים אותם. מה שיש לנו בפועל, זה אינפלציה של איסורי פרסום – שרובם חסרי תועלת וחלקם גם חסרי חוקיות. התוצאה היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ושממילא איש אינו אוכף אותה. אז בשביל מה כל העסק?

בהר המנוחות בירושלים יש שילוט ולוחות המלמדים על חלקות השייכות לעדות שונות בעיר: בבלים (יוצאי עירק), תימנים, פרסים, פרושים (אשכנזים), ספרדים ועוד. כשלעצמי, בית קברות הוא המקום המלמד מוסר טוב יותר מכל ספר ומכל דרשה: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בתי הקברות הנוגעים ללב ביותר הם הצבאיים, בשל האחדות המצמררת שלהם. וכאן – פלגנות עדתית אפילו אחרי 120. יש נפטרים שהחלוקות הללו חשובות להם ולמשפחותיהם, אם כי לרוב המכריע זה לא משנה, אבל חברות קדישא נפרדות עדיין קיימות. למה? כי ככה התנהלו החיים בירושלים במאה ה-19 ובחלק מהמאה ה-20. אבל אנחנו חיים במאה ה-21, כמעט כל בני כל העדות מתחתנים זה בזה, ואין שום סיבה שהמתים יהיו מפולגים יותר מאשר החיים. מסורת זה נחמד, אך לא צריך להנציח מחלוקות – בוודאי לא במקום בו כולם שווים.

כל מערכת בתי המשפט עובדת ב"נט המשפט", שעם כל מגרעותיה ותקלותיה – לפחות נותנת גישה אינטרנטית מיידית לתיקים ולמתרחש בהם. כל המערכת – למעט בית המשפט העליון. וזה אומר שאפשר לדעת בזמן אמת מה קורה בתיקים של עניינים מקומיים בקצרין ובתביעות קטנות באילת, אבל לא את המתרחש בעתירות מהותיות ובערעורים מכריעים בערכאה הגבוהה ביותר. למה? לא ממש ברור. וכך בית המשפט העליון תקוע בעבר, והתוצאות ניכרות בשטח מדי יום. הנה דבר שקרה השבוע. ביום שני דן בג"ץ בהרכב מורחב במתווה הכותל, אחד הנושאים הנפיצים ביותר העומדים על סדר היום בסוגיות דת ומדינה. פרוטוקול הדיון הופץ לתקשורת רק למחרת, אחרי שכל מיני אינטרסנטים יצאו וסיפרו את הגרסאות שלהם למה שהתרחש בדיון. אז למה הנוסח המוסמך הגיע רק אחרי יממה? כי הדוברות הייתה צריכה לקבל אותו ואז להפיץ אותו. בכל ערכאה אחרת, היו העיתונאים יכולים להיכנס בעצמם לתיק ולהוציא את הפרוטוקול מיד עם סיום הדיון. ואחר כך ראשי מערכת המשפט מתפלאים על כך שהסיקור אינו משקף את המציאות.

בעוד ארבעה חודשים אמורה מירי רגב להודיע לבג"ץ כיצד יישמה את החלטתה למנוע תקצוב ממלכתי וכספי טוטו מהתאחדויות ספורט שאינן מאפשרות לשומרי שבת להשתתף בפעילותן. יפה מאוד, אבל יש כוכבית: פרט למקרים בהם ישתכנע משרד התרבות והספורט שאין ברירה אלא להתחרות בשבתות. תהיו בטוחים שההתאחדות לכדורגל – מחללת השבת הגדולה ביותר במדינה – תמצא ק"ן טעמים לטעון שאכן אין לה ברירה, ולא נראה לי שרגב תיכנס למלחמה איתה. התפישה הזאת תקועה עמוק-עמוק בעבר. מה שטוב לכמעט כל הענפים האחרים, ובראשם לענף הכדורסל, טוב גם לכדורגל. מה שטוב לחלק משמעותי מהליגות הבכירות בעולם – המשחקות בשבת ולא ביום ראשון – טוב גם לישראל. מה שטוב לספורט המקצועני בארה"ב, בו מתקיימים משחקים בכל ימות השבוע, טוב גם לנו. חוץ מזה, גם בכדורגל עצמו יש כבר משחקים רבים לא בשבת: הליגה הלאומית פועלת בימי שישי, ושני המשחקים המרכזיים של ליגת העל מתקיימים בימי ראשון ושני. בעידן של חמישה ימי עבודה, בתקופה בה שעות הערב פנויות, בזמן בו רוב הצופים נמצאים בבית ולא במגרשים – אין שום סיבה אמיתית שלא להפסיק את האפליה לרעה הבוטה והבלתי-חוקית של שומרי המצוות שבין הספורטאים, הצופים, העיתונאים ונותני השירותים הסובבים את הכדורגל שלנו.