קרדשיאן במקום מה שחשוב

פוליסינסקי ממשיך במסעו בזמן אל מעמקי ההיסטוריה האמריקנית. הרי טרומן ספג התקפות קשות, כי הוא לא נתפס כמחליף ראוי לפרנקלין דלאנו רוזוולט הדגול אלא כאדם במשקל קל שהגיע מן המכניזם המפלגתי של הדמוקרטים; וכאשר הדיח את הגנרל דגלאס מקארתור, שהפר פקודה במלחמת קוריאה, נשמעו קולות שטענו "מי זה האיש הקטן הזה ממיזורי שיפטר את מקארתור הדגול". אבל גם FDR עצמו ספג ביקורת קשה מצד התקשורת שרובה נחשבה אז לשמרנית. אברהם לינקולן היה מטרה להערות פוגעניות על הופעתו החיצונית ולמטח של ביקורת בטענה שהוא קורע את המדינה. אשתו של הנשיא השני, ג'ון אדמס, אמרה לבעלה שעיתון כלשהו כינה אותו "מלוכני בור" ושזה היה יום לא רע. אפילו ג'ורג' וושינגטון בחר שלא להתמודד לקדנציה שלישית בגלל הביקורת העיתונאית, שהייתה מאוד וולגרית. אז מה מייחד את טראמפ? מעולם לא היה נשיא שתקף בצורה קולנית כל כך וכוללנית כל כך את התקשורת, משיב פוליסינסקי. לכאורה, המצב לא כל כך נורא, משום שההתקפות הללו אינן מתורגמות למעשים. למשל: לפני שנבחר דיבר טראמפ על הקלה בחוקי לשון הרע, שכיום מחייבים להוכיח זדון מצד המפרסם על-מנת לחייבו בפיצויים – אך מאז שנכנס לתפקידו לא אמר על כך מילה וחצי מילה. אבל טעות לחשוב כך, מתריע פוליסינסקי. "מה שמסוכן הוא התקפות יום-יומיות שיפגעו באמון הציבור בתקשורת, ולכן היא חייבת להיות זהירה עוד יותר כדי להימנע מטעויות, להיות שקופה לגמרי כאשר היא טועה ולהיות אוביקטיבית בסיקור". אני שואל היכן הייתה האוביקטיביות בסיקור רפורמת המס. "כולם כתבו שהממשל חושב שהפחתת מס החברות תועיל למשק, שהעשירים ירוויחו הכי הרבה מההפחתות, ושאלו אם זה תואם להבטחותיו של טרמאפ בקמפיין", עונה פוליסינסקי. "אם הממשל אומר הרבה דברים חיוביים על הרפורמה, תפקידו של העיתונאי הוא לשאול – וזו איננה דעה קדומה. "תפקידה של העיתונות, כפי שקבעו אותו האבות המייסדים של ארה"ב, הוא לבדוק את הממשלה. הם לא האופוזיציה, כפי שטוענים חלק מפקידי הבית הלבן. תפקידם הוא לומר: באמת? אתה יכול להוכיח את זה? אולי זה שונה? כל ממשל רואה את העיתונות כאופוזיציה ששואלת שאלות במקום לומר 'הידד, איזה רעיון נהדר'. לממשלה יש צבא אדיר שאומר כמה זה טוב, והתפקיד של העיתונות הוא להציב מעל זה סימן שאלה. לא ראיתי מחסור במי שיגידו לנו כמה הרפורמה הטובה – פקידי הבית הלבן והרפובליקנים בקונגרס. להגיד שזה לא טוב לכולם, לא הופך אותך לאופוזיציה".

ההגנה על חופש העיתונות היא מתח המובנה בשיטה האמריקנית, ממשיך פוליסינסקי, כי כל נבחר ציבור בכל הרמות טוען מדי פעם שהיחס אליו איננו הוגן אחרי שהיה מאמר שלילי עליו. "התשובה שלי היא: האם המאמר היה נכון והוגן? ואם יש לך תלונה על הדיוק וההוגנות – יש לך את הזכות להתלונן על זה, ועיתונות אחראית תבדוק את עצמה. אנחנו מאמינים שיותר מידע עדיף על פחות מידע, והתשובה למשהו שאתה לא אוהב לשמוע היא להשמיע את עמדתך. "יש לנו תקשורת שמפקחת על עצמה: מול ניו-יורק טיימס ישנו וושינגטון פוסט, מול פוקס נמצאת MSNBC. רוב הסקנדלים בעיתונות נחשפו על ידה, ואין עוד ענף בארה"ב שכל כך גלוי לגבי הטעויות של עצמו ומתקן אותן; אתה לא רואה בנק שמוכן לחקור את עצמו". יחד עם כל זאת, פוליסינסקי מודה שבעיית אובדן האמון בתקשורת החלה הרבה לפני טראמפ. סקר שכיום נערך בידי מכון המחקר של Newseum על מצב התיקון הראשון מעלה, כי מאז 1977 עולה באופן קבוע שאלת האמון. "טראמפ בונה על תחושת חוסר הנוחות מצד חלק מן הציבור, שזה בערך 30% מהאמריקנים המצויים בבסיס התמיכה שלו. אנחנו פשוט צריכים לעשות את העבודה שלנו ולהראות לאורך זמן שאפשר לסמוך עלינו". חלק מן האשמה מוטלת גם על התקשורת, שמקדישה נתח ניכר ממשאביה לתופעות כמו משפחת קרדשיאן. למעשה, מציין פוליסינסקי, רק חלק קטן מהתקשורת האמריקנית עוסק בפוליטיקה ומייצר לטענת טראמפ את ה"פייק ניוז". החלק הגדול שלה עוסק בחינוך, בטיחות, כסף – מה שבאמת מעניין אנשים. "הציבור אומר: הממשלה חשובה לנו, אבל לא כמו דברים אחרים. ואם אתה כגוף תקשורת מתעסק בקרדישאן – מדוע אתה מתפלא שהציבור חושב שאתה מתעסק בדברים לא חשובים? "לפני האינטרנט היה ברור שיהיה עיתונאי בכל ישיבה של מועצת עיר; אני אולי לא אקרא את זה, אבל חשוב לי לדעת שהוא יהיה שם ויפקח על הממשלה. היום לא עושים את זה. אני רוצה לקוות שלאיש לא באמת אכפת מהסיפור ה-89 על הקרדשיאן ושהעיתונות תחזור למה שבאמת חשוב. זו אחת הסיבות לעלייה בתפוצה של העיתונים שמכסים ברצינות את הממשל. "כעיתונאי במאה ה-21 חובתך היא לדווח על נושאים שחשובים לקוראיך בחיים היום-יומיים ולעשות את זה באמינות, בסמכותיות ובדייקנות. עיתונות הרשת הרסה את המודל הכלכלי שהיה בתוקף 100 שנה: תחילה איבדנו את הפרסום ואחר כך איבדנו בהרבה מקומות את התפוצה. עוד לא מצאנו את המודל הכלכלי החילופי, אבל מצאנו שלעיתונות טובה יהיה קהל והוא יישאר איתך הרבה אחרי שיפוג הרושם של סיפור הסלבריטאים האחרון".