סיפורה של המשאית המשוריינת בעין-חרוד

ביום ראשון 21 במרס 1948 לפני הצהרים יצאה מתל אביב שיירת משאיות ועליה מזון וציוד בדרכה לירושלים הנצורה, יש האומרים כי בשיירה היו 20 משאיות, בעיתונות נכתב כי השיירה כללה כ-12 משאיות. באחת המשאיות נהגו שני קיבוצניקים מעמק חרוד, ישעיהו גרודנר מתל יוסף ויעקב גולדברג מחפציבה. כידוע באותה תקופה הנסיעה לירושלים והמעבר בשער הגיא היה כרוך בסיכונים של התקפות מצד כנופיות ופורעים ערבים ולכן ליוו מספר משוריינים את השיירה. בהגיע השיירה בקרבת הכפר הערבי סריס ליד תחנת השאיבה, הותקפה על-ידי עשרות רבות של פורעים ערבים שהסתתרו ברכסי ההרים והיערות ולאורך מעבר השיירה בשער הגיא וירו כדורים רבים. התקפת היריות לא הייתה רק מהרים והיערות שלצדי מעבר שער הגיא, אלא גם חזיתית, וכדורים רבים - ביניהם כדורי זרחן - פגעו במכוניות. למרות מטח היריות הכבד שנורו עליה ואף על-פי שצמיגי כמה מכוניות נוקבו בכדורים ואחדים מהנהגים נפצעו, המשיכה השיירה בדרכה. אולם שני כלי רכב בשיירה נפגעו מירי התוקפים. אחד מהם, היה משוריין של מלווי השיירה שהחל להתלקח וננטש על-ידי נוסעיו, וכלי הרכב השני שנפגע, היה משאית בה ישבו בתא הנהג, הנהגים ישעיהו גרודנר ויעקב גולדברג. תחילה פגעו התוקפים בצמיגי המשאית בה נסעו השניים, כתוצאה מכך התהפכה סטתה המשאית לתעלה לצד הדרך והנהגים נשארו לכודים בה, ייתכן מאוד ואף נפצעו, בהמשך פגעו היריות במיכל הבנזין של, המשאית היא התלקחה ושני הנהגים הלכודים בה נשרפו למוות. תגבורת ההגנה ואנשי פלמ"ח שהגיעה למקום מאוחר יותר, מקריית ענבים מצאה במשאית שתי גוויות חרוכות. גוויות ההרוגים הועברו לקריית ענבים. ומשם הוסעו לקבורה בקיבוציהם שבעמק חרוד.

ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין, טוען כי היו מחדלים באירוע מצד מפקדי ההגנה שהיו אחראים לאבטחת מסע השיירה, וכי שני הנהגים למעשה הופקרו ומדבריו ניתן להבין כי אולי ניתן היה להציל את חייהם .וכך מתאר מילשטיין את השתלשלות אירוע מותם. בכתבה שפורסמה ב-23.6.17 באתר News1 ."ניצחון הערבים במלחמת הדרכים". כותב מילשטיין: "ב-21 במארס לפני הצהריים עלתה לירושלים שיירה של עשרים משאיות ושישה משוריינים. באחד המשוריינים נסעו נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן צבי, ורעייתו רחל ינאית, שחזרו מלווית בנם, עלי, שנהרג בבית קשת ארבעה ימים לפני כן. הטייסים, דניאל בוקשטיין וציבי – שחגו מעל השיירה בשני מטוסים של שרות האוויר (ש"א) – דיווחו למפקדה על מצב הדרך. חמש מאות ערבים חמושים, לבושים במדים של הצבא הבריטי, ארבו לשיירה בין שער הגיא ובין הכפר סריס, וירו כדורים נותבים אל המשאיות. כמה מהמטענים התלקחו. במשאית האחרונה שבשיירה נהרגו הנהג, יעקב גולדברג, וחברו, ישעיהו גרודנר. על נסיבות מותם כתב יונה גולני: "נשאר משוריין אחד ללוות את האוטו המאסף, שבו נהג יענקל'ה מחפציבה. הם נתקלו באש כבדה. המשוריין לא שמר משום-מה על קשר עין עם האוטו של יענקל'ה, שעה שזה ספג כדור בגלגל הקדמי והתהפך לתעלה. אנשי המשוריין חלפו על פני המשאית הפגועה, בהניחם שזו משאית מראש הטור שבוודאי כבר חולץ ממנה הנהג, והמשיכו בדרכם. מתצפיתם שבמעלה הכפר ראו הערבים את המתרחש על הכביש, וכאשר המשוריין התרחק ונעלם מאחורי הסיבוב, ירדו מההרים, בזזו את המטען והעלו את המשאית באש, על הנהגים שבתוכה. בקריית ענבים נתברר שהאוטו של יענקל'ה חסר. פלמ"חניקית מה'פורמנים' פרצה בבכי: 'השארנו אותם!' עוד בשעה עשרה לאחת דיווח הטייס דני בוקשטיין במכשיר הקשר על ההתרחשויות, אבל בארבע וחצי אחרי הצהריים יצאו ארבעה משוריינים של הפלמ"ח מקריית ענבים למקום התקרית והגיעו באיחור. הם מצאו שתי גוויות חרוכות. משוריין אחד של מלווי השיירה ננטש והועלה באש"...

הלוויות שני ההרוגים ישעיהו גרודנר ויעקב גולדברג נערכו ביום ג' 23 במרס 1948 כל אחד בקיבוצו. ישעיהו (שייקה'לה) גרודנר - בן 35 הובא לקבורה בבית העלמין בקיבוצו תל יוסף. מול קברו הפתוח "קרא ש. ליפסקי מ"דברי ברל כצנלסון, עם סתימת הגולל נורו ליד הקבר יריות כבוד". ישעיהו גרודנר בן לאה ושמואל, נולד בשנת 1915 בעיר נובוגרוד, שבאזור ביאליסטוק, בפולין. במלאת לו שנתיים התייתם מהוריו וגם אחיו ואחותו מתו בשנה אחת. דודו שהתגורר בעיר לומז'ה, לקח אותו אליו וגידל אותו. הוא למד בכיתות הראשונות של בית-ספר עממי, אך דודו, שלא רצה שהילד ימשיך ללמוד, לקח אותו לעזור לו במקצועו כעגלון. בהיותו בן 14 כבר היה עצמאי, עזב את דודו, חזר לעירו ועבד בנגרות. באותה שנה הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר", נשלח להכשרה. בשנת 1933 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ "השדה" בראשון לציון. בהמשך יצא לתל אביב. ועבד שם כסבל ברכבת. בשנת 1938 הצטרף לקיבוץ תל יוסף, שם חי עד ימיו האחרונים. במלחמת-העולם השנייה נענה לצו-הגיוס של המוסדות הלאומיים והתגייס לצבא הבריטי. למד נהגות, ועבד בצבא כנהג, ושירת בסוריה ובאיטליה. עם שחרורו חזר לארץ, לקיבוצו, והמשיך לעבוד במשק בענף המספוא. לבסוף עבד כנהג בקואופרטיב הובלה של משקי גוש חרוד-בית שאן. בפרוץ מלחמת-העצמאות הצטרף לפלוגת חיל-שדה בנפת עין חרוד. יעקב גולדברג - בן 22 רווק, בן יחיד להוריו, היה חבר קבוצת חפציבה. הוא הובא לקבורה בבית העלמין בבית אלפא, המשותף לקיבוצים בית אלפא וחפציבה."על קברו נקרא קטע לזכרו והח' רבינוביץ' הספידו מטעם הקבוצה. האב אמר קדיש, עם סתימת הגולל נורו ליד הקבר יריות כבוד. יעקב נולד ב 12.6.1925 בעיר ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, ולמד בבית-הספר העממי של הקהילה החרדית. בשנת 1937 עלו הוריו לארץ ויעקב גדל והתחנך בקיבוץ חפציבה והיה חבר בו. בקיבוץ עבד בענפים שונים: בנגרות, באריזת פרי-הדר, בטרקטור, בפלחה, ובסוף בחר בנהגות. הוא הצטרף לפלמ"ח, ובעת שהחיש עזרה במכוניתו לעין חרוד הנצורה ב"שבת השחורה" (29.6.1946), נפצע ביריות החיילים הבריטיים ונלקח פצוע למחנה עתלית ומשם למחנה-המעצר ברפיח. שם השתחרר בין האחרונים, ככל הנראה משום שחשדו בו כי הוא פעיל מאוד ב"הגנה". במלחמת-העצמאות שירת בהובלה בקו בית שאן-חרוד ובהובלת מזון לירושלים. הנצחתם ישעיהו גרודנר ויעקב גולדברג מונצחים באתר הנצחה לנופלים מיישובי המועצה האזורית הגלבוע שבעין חרוד מאוחד, ובאתר "יד לנופלים" בני התנועה הקיבוצית שביערות מנשה. גרודנר מונצח גם בחדר הנצחה ואנדרטה לבני תל יוסף שנפלו במערכות ישראל. יעקב גולדברג מונצח ב"יד לחברים" שנפלו במערכות ישראל בקיבוץ חפציבה.