|
1.
|
"דמעת יהודי תלווה אותי"
|
|
|
הרב לייב לנגפוס (1944-1908), דיין בעיירה מקוב-מזובייצקי בפולין ואסיר בפלוגת הזונדרקומנדו באושוויץ, שחבריה אולצו לסייע בהכנסת הקורבנות לתאי הגזים ולשרוף את גופותיהם. היה אחד ממחברי הרשימות על המחנה, שנטמנו באזור המשרפות והתגלו לאחר המלחמה; מתוכן לקוח הקטע הבא, המתאר רצח של 3,000 נשים בתחילת 1944. הן בחנו את פנינו לראות בהם הבעה של השתתפות בצערן. אחד ניצב בפינה והביט לעמקי התהום של הנשמות האומללות וחסרות המגן האלה. הוא לא שלט ברוחו עוד ופרץ בבכי. אמרה אז נערה צעירה אחת: הה! עוד זכיתי לפני מותי להבעת צער, לדמעת השתתפות בגורלנו המר, כאן במחנה הרוצחים, שבו כה מרבים לענות, להכות ולרצוח, שבו רואים אנשים כל כך הרבה מעשי רצח וזוועות לאין קץ, במחנה שבו מתקהים החושים ומתאבנים לנוכח הזוועות הנוראות ביותר, שבו גווע כל רגש אנושי עד אשר בנפול אחיך או אחותך אינך נאנח אנחה אחת. כאן, במקום הזה, יימצא אדם שיתרגש לאסוננו, שיזיל דמעה על גורלנו? הו! איזה חיזיון נפלא, משהו שלא כדרך הטבע! דמעת יהודי חי תלווה אפוא את מותי, אנחת אדם רגיש. עוד יש מי שיְבָכֶּה אותנו, ואני חשבתי שכיתומים עלובים נעבור מהעולם הזה. קורטוב נחמה אני מוצאת באיש הצעיר הזה, בין אנשים שכולם רוצחים וזדים נתגלה לפני מותי איש בעל רגשות.
|
|
2.
|
"חירשים, אילמים, קפואים"
|
|
|
זלמן גרדובסקי (1944-1910), יליד ליטא, אסיר בפלוגת הזונדרקומנדו, ממחברי הרשימות המחתרתיות וממשתתפי המרד בתאי הגזים באוקטובר 1944. הקטע המובא כאן מתאר את רצח 2,500 הנשים שבין 5,000 היהודים מגטו טרזין (טרזיינשטט) שבצ'כוסלובקיה במארס 1944. בדממת הלילה נשמעים שני זוגות צעדים הולכים כעת. באור הלבנה נראים שני הצללים. הם חובשים את המסכות [מסכות הגז], לזרות את גז המוות. הם נושאים עימם שתי קופסאות, שימיתו תכף את אלפי הקורבנות שם. הם הולכים כעת בכיוון ההוא של הבונקר, אל הגיהינום העמוק, הם משימים כעת פעמים שקטים. הם הולכים רגועים, קרים ובטוחים, כאילו הם צריכים כעת לעשות עבודה לגמרי קדושה. ליבם קופא קר כקרח, הידיים – הן לא נותנות שום רעד אף פעם. הם ניגשים בצורה תמימה אל כל "עין" [ארובה] של הבונקר העמוק וזורים שם את הגז פנימה, ואז מכסים את ה"עין" הפתוחה עם מכסה כבד, שלגז לא תהיה יותר חזרה משם. דרך חורי העיניים פורצת אליהם החוצה האנחה הכאובה של ההמון, שנאבקות כעת עם המוות, אך ליבם לא ננגע. חירשים, אילמים, קפואים בקור, הם הולכים ל"עין" השנייה וזורים שוב פנימה את הגז. עד ה"עין" האחרונה הם הולכים, ואז מסירים את המסכות. גאים, נועזים ושבעי רצון הם מסתלקים בחזרה; הושלמה העבודה הגדולה למען העם, למען המדינה; הם עשו כעת צעד נוסף לניצחון. ...הם הולכים גאים, נמרצים ושבעי רצון משדה הקרב הראשון כאן. 2,500 חיים של שונאיהם הגדולים ביותר, שמפריעים להם במאבק למען מדינתם, למען עמם, שוכבים כעת כבר קפואים למוות. כעת הם "אפשרו", שהצבאות הנאבקים במזרח ובמערב יוכלו ללכת לניצחון ביתר קלות.
|
|
פרופ' ישראל גוטמן (2013-1923) היה ממורדי גטו ורשה, אסיר במיידנק ופעיל במחתרת באושוויץ, שהפך לאחד מחשובי חוקרי השואה בעולם. בשנת 1957 פורסם הספר "אנשים ואפר" בעריכתו, ומתוכו מובא כאן קטע מעדותו. בשעת הצהריים שמעתי איש קורא בשמי. לא נחפזתי לצאת מדמדומי עלפוני. אך כאשר הקול הוסיף לקריאה את המילה "החדש" – זקפתי את גופי וראיתי כי הפוקד [רשם הבלוק] הוא שמחפש אחרי. הוא קרב אלי ובידיו קערה אדומה שקיבולה שני ליטרים והיא מלאה מרק. לא האמנתי למראה עיני. הייתכן שמישהו עוזר לזולת באושוויץ – בלי טובת חשבון ובלי גמול חומרי, אלא רק מתוך יחס אנושי פשוט? אבל עיניו הטובות של ולאדק ז' חייכו אלי והוא אמר: "קח, קח, אני אינני רעב". היה זה אושר – לו זכיתי פעם ראשונה מיום שהותי במחנה. האם יכול אדם שבע-לחם להבין את מהותה של המילה רעב? "אני רעב", אומרים אנו כאשר מאיזו סיבה שהיא לא אכלנו את ארוחתנו בזמנה, או שלא ערב לחיכנו המזון שהוגש לנו. "אני רעב", אומר אדם במלחמה כאשר כילה את מנתו ועדיין תאבונו עימו. "אני רעב" של המחנה הוא אחר. זאת היא זעקת הגוף הדורש תמיד מזון, זהו רעב שאינו יודע גבול וזמן, זהו רעב של כל תא בגוף, זהו מתח עצבים בלתי פוסק. ומשום כך יש במעשה העזרה במזון של אסיר לאסיר יותר מתמיכה בשעת צרה, יותר מפיקוח נפש. יש במעשה כזה משום הוכחה ללא ערעור, כי רגש אדם חזק מכל סבל והשפלה. מאז אותה ארוחת צהריים היה ולדאק משתהה ליד מיטתי פעם או פעמיים ביום ומביא דברי מאכל שונים. הוא מסר לי כמויות גדולות של מזון ואמרתי לו שאיני יכול להתגבר על הכל. "אין דבר", אמר, "תן לחבריך שהם רעבים". וכך ניתנה לי אפשרות ראשונה להגיש לזולת מנה של אוכל. ולאדק ז' היה נוטריון מהרובישוב שבקרבת לובלין. אדם בעל השקפות מתקדמות, שכאב עמוקות את שואת עמנו. היה בא אלי בערבים וביקש לשמוע על ורשה, על הגטו, על אישים שונים. לא ידע לאות ברצונו הכן לדעת כל מה שהתרחש מאחורי חומות הגטו. ורק כשראה שאני סחוט ומדוכדך, היה נזכר את מצבי ואומר: "די, די, מספיק בשביל היום".
|
|
4.
|
"אוחזת בידה חולצה זעירה"
|
|
|
|
|
5.
|
"אסור לנו להפוך לבהמות"
|
|
|
פרימו לוי (1987-1919) היה כימאי איטלקי, אשר נשלח לאושוויץ והיה בין היהודים האיטלקים היחידים ששרדו במחנה. לאחר השואה הפך לאחד הסופרים החשובים בארצו בכלל ובתיעוד השואה בפרט. הפסקאות הבאות לקוחות מתוך ספרו הידוע ביותר, "הזהו אדם?", אותו כתב ב-1947. לאחר שבוע של שהייה במחנה כבר אינני חש שעלי להתרחץ. אני מסתובב אנה ואנה ליד הכיורים ונתקל בשטיינלאוף, חברי בן ה-50. חצי גופו ערום, עומד ומשפשף במרץ רב את צווארו ואת כתפיו, כמעט שאינו מנקה דבר שכן אין לו סבון. שטיינלאוף רואה אותי, מברך לשלום ושואל בחומרה מדוע אינני מתרחץ. ולמה עלי להתרחץ? האם ארגיש טוב יותר מכפי שאני מרגיש כעת? האם אמצא חן בעיני מישהו? האחיה יום אחד יותר או אפילו רק שעה יותר, אם אתרחץ? אדרבה, מן הסתם אחיה פחות, משום שהרחצה דורשת מאמץ, בזבוז של כוח וחום. האינו יודע שטיינלאוף שאחרי חצי שעה של פריקת שקי פחם כל הבדל ביני לבינו יהיה כלא היה? ...אבל שטיינלאוף גוער בי. הוא סיים את הרחצה, מתנגב במעיל שקודם אחז בין ברכיו ושעוד מעט ילבש. מלמד אותי שיעור ראוי לשמו:... דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים: כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש. ודאי שאנו עבדים, חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח. אבל דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם. ולכן, ללא כל צל של ספק, הננו מצוּוים לשטוף את הפנים, בלי סבון, במים המטונפים, ולהתנגב במעיל. חייבים למשוח משחה שחורה על הנעליים, לא משום שכך קובע התקנון, אלא כדי לשמור על כבודנו ועל הניקיון. חייבים ללכת בקומה זקופה, באון, לא כדי להישמע לכללי המשמעת הפרוסית, אלא כדי להישאר בחיים, שלא להתחיל למות.
|
|
