ענף המסעדנות ממשיך לקרטע, והזמן משום כך רק עושה את שלו ומשקף מציאות עגומה למראה. לא אחת אמורים הדברים במעסיק שניחן בעיניים גדולות מדי, ושאינו מסתפק במעט שכבר יש לו, וכך הוא מתעצם וגדל מעל ליכולתו,.ואז הוא נופל לתוך בירא עמיקתא.
זה, למשל, היה מר- גורלה של רשת "הרברט סמואל", שמנתה בתור הזהב שלה ארבע מסעדות, ושמהן נותרה לפליטה, כשריד אחרון, המסעדה הכשרה, הממוקמת בין כתליו של מלון "ריץ-קרלטון" במרינה של הרצליה (רחוב השונית 4)..
כדי להתגבר על מגבלות הכשרות, ניכר על השף, המופקד על האוכל, שהוא עושה כמיטב יכולתו ומוציא בהחלט את המוץ מן התבן. אחרי ככלות הכל, זו משימה די קשה לביצוע, שרק מעטים מצליחים לעמוד בה.
קינוח מושלם ל"הרברט סמואל", המהודרת והמעוצבת היטב, הנשקפת על פני נוף מרהיב עין ממש, הסבנו בשניים לארוחת-צהריים. התפריט שהוצג בפנינו ניחן במבחר מגוון למדי, אך התקשינו לבחור בו מנות מומלצות, שנוסחו בלשון מעורפלת מדי.
בעזרתה הנדיבה של מלצרית אדיבה בחרנו למנה ראשונה במרק-ריבוליטה, שהזכיר אך במעט את הנזיד הכפרי המפורסם של איטליה. נעדרה ממנו הסמיכות הנדרשת, ואת טעמו המקורי והמעודן החליף, אללי, טעם חריף, דומיננטי מאוד. לפתיח צורף גם לחם הבית, עם זיתים ירוקים ושחורים למכביר.
מבין המנות העיקריות נפל הפור שלנו על ראגו של טלה עם טחינה- מעדן שהיה נימוח לחיך. בת הזוג בחרה בקנלוני ממולאים בבשר, ששחו ברוטב מוגזם בהחלט - מנה שהייתה בינונית למדי, ושלוותה, כמו שלי, בסודה צוננת.
הקינוח, לעומת זאת, היה א-לה-כיפאק. הוגשו לנו כדורי-שקדים בסירופ של עלי-ורדים וסלסה של מנגו, שהותירו בפינו רק טעם של עוד. החשבון הסתכם ב-295 שקל לזוג, והוספנו עליו תשר של 15% לשרות לבבי וקשוב בהחלט. את "הרברט סמואל" זיכינו, בסופו של דבר, ב-+7 נקודות מתוך 10 בסולם הקולינרי שלנו.
