פרגמטיזם מדיני זאת מאסטרטגיה הציונית מאז ימיו של תיאודור הרצל, וזה חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הלאומית של היהדות החילונית. הקושי מתחיל ומעמיק ככול שהיהדות הדתית מנסה ומתאמצת למצוא וליצור לעצמה איזה נתיב ברור בתוך האסטרטגיה הזאת. לכן הציונות הדתית נדרשת על-פי גודמן, לחשיבה לולינית ולהגדרות שהן בסופן תמיד יהיו בחזקת משחקי מילים, אלא אם תהיה הכרעה.
א. זה הוא המצב גם כאשר גודמן מנסה להציב את "שתי התוכניות מול מלכוד 67" כי אין שום תוכן דתי מעשי למסקנתו: "מדובר בעסקת חבילה ישראלית חדשה, שבה מוותרים על שני חלומות גדולים בתמורה לסיפוק שני צרכים בסיסיים". כי שני "החלומות הגדולים" נובעים ממניעים שונים בתכלית שלא ניתנים לגישור. "מוותרים על חלום ההסדר המדיני שיביא לשלום" . כאן המניע הוא פרגמטי לחלוטין, שלום או הסדר מוסכם, יאפשר יותר חיים נורמליים בראייה החילונית. ואילו: "על חלום ההתיישבות ביו"ש שיביא גאולה" חלום הנובע כולו מאמונה דתית נטולת היגיון פרגמטי, לא ניתן לוותר מבלי לוותר על מרכיב מהותי באמונה. לכן המסקנה לפיה: "אך מבטיחים מדינה שהיא גם מוגנת וגם יהודית", היא בחזקת חלום באספמיה, אשליה של הכותב. קל לוותר זמנית על "חלום ההסדר המדיני" כי זה תלוי גם בפלשתינים. לא ניתן לוותר על חלום ההתיישבות, כי זה כתוב בתורה, זאת הבטחה אלוהית, וזה תלוי אך ורק ביהודים הדתיים ובחוזק אמונתם! ההקבלה המלאכותית נועדה לשכנע את הציבור הדתי שלא רק הוא נדרש לוותר אלא כמוהו גם הציבור החילוני.
ב. לכן ההשוואה בין שתי "התוכניות" מיועדת כולה לשכנע את הציבור הדתי לאומי להעדיף את הרע במיעוטו: "...ואילו ההתפצלות מבוססת על הגברה והרחבה של תופעות שכבר קיימות במציאות. הבדל נוסף הוא כמותי, הסדר חלקי יצמצם את הכיבוש יותר מאשר מהלך ההתפצלות, אך בהתפצלות כרוכים סיכונים ביטחוניים פחותים מאשר בהסדר החלקי". לצערי אין לזה "ידים ורגליים", כי הסיכונים הביטחוניים נובעים כולם מהפלשתינים ומבחינתם אין הבדל בין שתי התוכניות. מהלך חד-צדדי יהודי לפי אחת "מהתוכניות" תגרום להם לתקוף אותה באותה המוטיבציה, והשקעות המגן של צה"ל באבטחת ההתנחלויות לא יפחתו, גם אם חלופת ההתפצלות תיכפה על הפלשתינים.לכן זאת טענה תלושה, שניתן יהיה לצאת "מהמלכוד" ע"י אימוץ אחת מהתוכניות. המשפט "המחוזי" של גודמן: "שאין שאיפה לפתור את הסכסוך אלא להפוך אותו מבעיה קטלנית לבעיה כרונית" הוא אמירה ספרותית שאין מאחריה שום משמעות פרגמטית.
ג. היות שגודמן מספר שכל הדברים (ההתנגדויות) שהעליתי לעיל כבר נאמרו לו קהלים משני הצדדים, שהטיעון המשותף לשניהם היה: "אבל זה לא פותר את הבעיה". ומשום מה הוא טוען שהתגובה ההגיונית הזאת "הפתיעה וגם תסכלה אותי.... הרי הדגשתי שהתוכניות לא מתיימרות לפתור את הסכסוך אלא רק לצאת מהמלכוד". לכן נאלץ גודמן להסיק המסקנה שתשאיר אותו מחובר לרעיונות שלו: "ההרגלים המחשבתיים שלנו מקשים את המעבר מחשיבה דיכוטומית לחשיבה כמותית". זה כשלעצמו טיעון נכון שמתאר בעיה בחשיבה האנושית הרגשית. אבל גם כאן אני טוען "שהבעיה" הזאת הרבה יותר חריפה בחשיבה הדתית לאומית והאידאולוגית מאשר בחשיבה החילונית.
ד. אלא שכאן עולה השאלה: האם "החשיבה הכמותית" במקרה הזה באמת מסוגלת להוציא אותנו מהמלכוד?! או אולי היא תוביל אותנו ממלכוד אחד למלכוד אחר? ממלכוד 67 למלכוד 17 (2017)? כי זרע המלכוד נטמן כבר באדמתה המקודשת של א"י בשנת.1.18! לפני מאה שנה! ומאז ההיסטוריה מובילה אותנו כאן בין מלכודי משנה למלכודי משנה!... לכן הפתרון לבעית המלכוד אינו מצוי בצורות החשיבה הדיכוטומית או הכמותית, אלא בנכונות לוויתורים! וגודמן מנסה לדלג על הבעיה בלהטוטי מילים. "הסוד" ליציאה מהמלכוד טמון קודם לכול בנכונות הצהרתית לפחות! שתבוא מצד הציבור הדתי לאומי, שהוא הממלכד העיקרי, בצד היהודי של הסכסוך.
ה. בתת הפרק "שתי התוכניות כחומר למחשבה" מודה ועוזב גודמן את הגישה הדתית לאומית וקובע שאין בה פרגמטיזם. למעשה הוא מסיק שהמוצע היחיד שאליו מכוונות שתי התוכניות הפרגמטיות הוא להמשכת המצב ולהקטנת החיכוך. כל זאת לא משום שאין דרכים מועילות יותר, דרכים של הכרעות, אלא רק כדי לדחות עוד את ההכרח בהכרעות. ברצון להמנע מהן למען "אחדות העם". גודמן בעצם מודה שהמלכוד ימשך ורק ישנה את פרצופו, כל עוד הפוליטיקה הישראלית תימלט מהכרעה על אחת משתי אפשרויות: פשרה שיש עמה "ויתור" לפלשתינים, תוך לקיחת סיכון שיש עמו עדין דרך חזרה בשליטה ישראלית. או סיפוח והשתלטות מלאה על השטחים תוך הכתבה יהודית לאוכלוסייה הפלשתינית את גורלה, שהיא הכרעה שאין עמה דרך חזרה מלבד בתחושת כניעה למציאות שתתהווה, היות שלא תהיה בשליטתנו.
ו. בתת פרק "המרחב הפרגמטי ושיקום ההקשבה הישראלית" מפליא גודמן בלהטוטי ניסוח של הגדרות מפולפלות כגון: "ויתור על החלומות המקודשים תמורת הצרכים הקיומיים". שזאת עוד הגדרה לפרגמטיזם. או: "בימין המירו את הגאולה בביטחון כדאגה מרכזית, ובשמאל המירו את השלום בכיבוש כדאגה מרכזית". זאת לדעתו עמדתו של הרוב הגדול בשני המחנות, ולכן לדעתו יש כאן תקווה כי: "הימין החדש והשמאל החדש יכולים להידבר - משום שבעוד שהשלום והגאולה באים זה על חשבון זה, הביטחון וסיום הכיבוש יכולים לחיות זה עם זה". הניסוחים האלה נועדו לקיים הידברות בין יהודית שבה גודמן רואה את חזות הכל ולכן הוא מסכם: "במילים אחרות, המשבר של הרעיונות הוא ההזדמנות של ההקשבה". הגדרה שאינה מחויבת המציאות, כי המציאות מחייבת הכרעה פשוטה "ואכזרית" בקרב הציונות הדתית לבדה (או "הימין החדש") הכרעה בין ארץ ישראל כולה או בין עם ישראל כולו! המשבר הדתי והלאומי של ימינו נותר המשבר של הציונות הדתית מ-1948 רק שאז הברירה לא הייתה בידם והיום הברירה בידם! והם חייבים להכריע (לפחות הצהרתית) בין החלום על גאולת עם ישראל לבין החלום על גאולה ריבונית של ארץ ישראל כולה ממערב לירדן לפחות.
