מנהג חדש נפוץ במחוזותינו: להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית. ויכוח על
חופש הביטוי? כמו בגרמניה. היחס לערבים? כמו של הנאצים ליהודים. גירוש מסתננים? כמו בשואה. הטיעונים הללו, מעבר להיותם מקוממים עד עמקי הנפש, מלמדים על אחת משתיים: בורות תהומית או זדוניות מרקיעת שחקים.
היום לפני 85 שנה - ב-30 בינואר 1933 - התמנה
אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, וזו הזדמנות נאותה להציג כמה עובדות ולקחים, הרלוונטיים גם לישראל של ינואר 2018. המסקנה תהיה, שאין שום מקום להשוואה - ושעם זאת, עלינו ללמוד מה יש לעשות וממה יש להימנע, כדי שלא נתחיל אפילו להתקרב למשהו שמזכיר את אותה דיקטטורה שחורה משחור.
עליית הנאצים לשלטון התאפשרה בשל שורה של גורמים שנעמוד עליהם בצורה הכי טלגרפית שיש: המפלה וההשפלה במלחמת העולם הראשונה, אי-היקלטותה של הדמוקרטיה בגרמניה, המשבר הכלכלי שהחל ב-1929, חוקה שאפשרה לנשיא לעקוף את הרייכסטג והבחירות, מעורבות של הצבא בפוליטיקה, חוסר הרצון של רוב המפלגות לשלוט, ההסתה הפרועה של הנאצים, והכישורים יוצאי הדופן של היטלר. טלו גורם אחד מאלו - וקרוב לוודאי שהיטלר לעולם לא היה מתמנה לקנצלר. טלו שניים מהם - ואפשר לומר זאת בוודאות מוחלטת.
כל הגורמים הללו אינם קיימים בישראל, ומותר אף לומר שאינם יכולים להתקיים בה. ישראל מנצחת במלחמותיה, הדמוקרטיה שלה מושרשת עוד מהתנועה הציונית והקהילות היהודיות בגולה, שום דבר אינו מתקרב לשפל הגדול, חוקי היסוד מבטיחים את האיזון בין הרשויות, הצבא אינו מעורב בפוליטיקה, כמעט כל המפלגות רוצות לשלוט, הרשויות יודעות לטפל במסיתים ואין אף אחד שעלול להיות היטלר במהדורה ישראלית.
וישנו גם ההבדל הגדול ביותר והחשוב ביותר: האידיאולוגיה. הנאצים היו בנויים כל-כולם על שנאה, שלילה, הרס ומוות. היהדות בנויה כל-כולה על חסד, צדק, אמת ומשפט. הנאצים עלו על קרקע פורייה של מיליטריזם, אנטישמיות ודיקטטורה. ישראל מבוססת על שלום, חרות וחופש. הנאצים לימדו את הילדים לשאוף למלחמה. בישראל הערך החינוכי המרכזי הוא השלום.
כל אלו מאפשרים לקבוע בצורה ברורה ביותר, שאין שום דמיון שהוא בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, מסיבה פשוטה: אנחנו לא יכולים להיות גרמניה הנאצית. זו הסיבה לכך שכל הטענות והחששות וההפחדות, חסרות כל בסיס שהוא. צריך רק לדעת את העובדות ההיסטוריות שאינן שנויות במחלוקת. אבל דמגוגים - ואת זה בהחלט אפשר ללמוד מגרמניה הנאצית - אינם מתעניינים בעובדות; הם חוזרים שוב ושוב על השקר, עד שלפחות חלק מהציבור מאמין בו.
אז מה כן עלינו ללמוד? שני לקחים עיקריים. האחד: הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני מי שמנצלים אותה כדי להרוס אותה. השני: מילים יכולות להרוג.
אחרי הפוטש הכושל בבית הבירה של מינכן ב-1923, החליט היטלר שהוא יגיע לשלטון בדרך חוקית - ואז יהרוס את משטר ויימאר הדמוקרטי. וזה בדיוק מה שהוא עשה. הנאצים התמודדו בבחירות, זכו בחלק ניכר מן המושבים ברייכסטג (אם כי מעולם לא הגיעו בבחירות חופשיות ליותר מ-43%), היטלר התמנה לקנצלר כחוק בידי הנשיא פאול פון-הינדנבורג והקים קואליציה לפי כל הדקדוקים. אז - ורק אז - הוא אכן הרס עד היסוד (במהירות מסחררת) את הדמוקרטיה ואת כל מוסדותיה.
דמוקרטיה חייבת לזהות בהקדם גידולים ממאירים הצומחים בתוכה. הם יכולים להיות מכל צד של הקשת הפוליטית, מכל הגוונים ומכל המינים: לאומניים, בולשביקיים, טרוריסטיים. ברגע בו מזהים גידול כזה - יש לחסל אותו, ללא כל פשרות. זה יהיה אנטי-דמוקרטי? אולי, אבל בפועל זה יהיה המעשה הכי דמוקרטי בעולם. דמוקרטיה צריכה להקיא ולהוקיע מי שמבקשים להיבחר למוסדותיה במטרה לחסל אותה, או גרוע מזה - לחסל את המדינה עצמה.
אחד הכלים המרכזיים של הנאצים היה תעמולה גסה ביותר, שקרית ביותר ובלתי פוסקת. בלא שטיפת המוח הזאת, השואה לא הייתה יכולה להתחולל, כי לא היו נמצאים מספיק פושעים קטנים שיבצעו בפועל את מה שהגו הפושעים הגדולים. בלא שטיפת המוח הזאת, הצבא הגרמני היה קורס הרבה יותר מוקדם והמלחמה והשואה היו מסתיימות עם הרבה פחות קורבנות. הקשר הוא ישיר וחד-משמעי.
דמוקרטיה חייבת לשים גבולות לחופש הביטוי, כדי למנוע מהחותרים תחתיה את הכלי החשוב ביותר שהיא-עצמה יכולה להעמיד לרשותם. שום חופש אינו מוחלט, שום זכות אינה מוחלטת.
חופש העיסוק אינו מתיר לשדוד בנקים, הזכות לחיים אינה מחייבת את המדינה לממן כל תרופה לכל חולה. כך גם חופש הביטוי. יש אמירות שהדעת אינה סובלת, יש התבטאויות שאסור להן להישמע.
ישראל לעולם לא תהיה גרמניה הנאצית. אין אף מעשה שעשינו או שנעשה ואשר יכול להתקרב למשהו ממעשיהם של הנאצים. לצד זאת, עלינו לעמוד על המשמר - כפי שחייבת לעשות כל דמוקרטיה חפצת חיים.