68. זהו הגיל הממוצע של תשעת שופטי בית המשפט העליון בארה"ב. הגיל הממוצע של 15 השופטים שלנו: 62. הוותק הממוצע בוושינגטון הוא 16 שנים; בירושלים - 5.5. אנתוני קנדי בן ה-81 יושב על כס השיפוט מול הקונגרס כבר 30 שנה;
אסתר חיות מכהנת מול הכנסת מזה 13 שנים, ועד פרישתה תגיע ל-19 שנים.
הסיבה לפערים הללו פשוטה: שופטי בית המשפט העליון בארה"ב מתמנים לכל החיים, או עד שהם מחליטים לפרוש; כל שופטי ישראל מחויבים לפרוש בגיל 70. אומנם בבתי משפט השלום והמחוזי ניתן לתת כהונה של עוד ארבע שנים כ"שופט עמית", אך זה לא קיים בעליון. להפך:
צבי זילברטל ו
יורם דנציגר בחרו לפרוש מוקדם מהגיל הקבוע בחוק.
זה לא ההבדל המהותי היחיד בין שני בתי המשפט במה שנוגע לכהונה בהם. כידוע, הבחירה בארה"ב היא פוליטית לחלוטין: הנשיא ממנה והסנאט מאשר. אצלנו יש ועדה בת תשעה חברים - ארבעה פוליטיקאים, שלושה שופטי עליון, שני עורכי דין - וצריך שבעה קולות כדי למנות שופט לעליון. התוצאה היא, שההליך האמריקני מביא לכך שלא נבחרים בהכרח השופטים הטובים ביותר, אלא אלו שהמערכת הפוליטית מוכנה לבלוע.
"אולי אין דרך חזרה" "ההליך הפך להרבה יותר מדי פוליטי", אומר פרופ' סטיבן וורמיל מבית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. הוא כתב את הביוגרפיה של ויליאם ברנן, אשר כיהן בבית המשפט העליון בשנים 1990-1956, ומביא אותו כדוגמא: "כאשר ברנן מונה, השאלות היו האם הוא אדם ישר ועורך דין חכם, האם יש לו מספיק ניסיון, האם הוא מבין את מהות השפיטה, והאם הוא יהיה הוגן ובעל ראש פתוח. השאלה לא הייתה האם הוא יהיה שמרן או ליברל.
"הליך הבחירה הפך להיות ניסיון לצפות מה יפסוק אותו מועמד במקרים מסוימים. אולי כעת אין דרך חזרה, אבל היו לנו שופטים טובים יותר כאשר ההליך עסק ביכולות שלהם ולא בהשפעתם העתידית על בית המשפט. נכון שהוא תמיד היה פוליטי במידת מה: הנשיא דווייט אייזנהאואר הרפובליקני מינה את ברנן הדמוקרט כאשר התמודד לקדנציה שנייה, והשתמש בו כדי להשיג את תמיכתם של דמוקרטים וליברלים. אבל הפוליטיקה הייתה של הנשיא, לא של בית המשפט".
השופטים היום פחות טובים מאשר בעבר? "הם לא בהכרח פחות טובים; הם נבחרים מסיבות אחרות. הם כבר מתויגים כשמרנים או ליברלים, והשפעתם על בית המשפט נבחנת בדרכים שאינן טובות להליך הבחירה. יש שופטים שלא יתמנו משום שההליך פוליטי מדי. קשה לחשוב על מועמד טוב יותר לעליון מאשר מריק גרלנד, שהנשיא
ברק אובמה הציג את מועמדותו כאשר מת השופט אנטונין סקאליה. אבל הסנאט הרפובליקני סירב לדון במינוי, ואז
דונלד טראמפ מינה את ניל גורסוץ' - שהוא מוכשר, אבל איננו מנוסה כמו גרלנד ואין לו את המעלות שצבר גרלנד לאורך שנותיו".
"מפחיד מדי לתקן אותה" וורמיל מסכים שגם המינויים לכל החיים הם בעייתיים. המטרה המקורית הייתה להבטיח את עצמאות השופטים על-ידי מניעת הצורך שיתמודדו שוב, אבל אפשר כמובן להשיג אותה בדרך שלנו - מינוי פעם אחת, עד גיל הפרישה. סיבה נוספת הייתה הרצון ליהנות מנסיונם של השופטים, אך זה לא היה כאשר תוחלת החיים הגיעה ל-80 ורבים עוברים גם גיל זה. "איש לא דמיין שהם יישארו בבית המשפט עד גיל 90. הרעיון היה שיתמנו בגיל 55 ויכהנו עד גיל 75 או 80".
אין ספק שהיו שופטים שכיהנו יותר מדי, מציין וורמיל. ברנן לא היה מעורב בצורה מלאה בנעשה בבית המשפט בשנותיו האחרונות בו; ויליאם רנקוויסט גסס מסרטן והמשיך לכהן עד מותו ב-2005; ת'ורגוד מרשל, האפרו-אמריקני הראשון בבית המשפט העליון, כיהן עד שנפטר בגיל 84 וגם הוא לא ממש היה במיטבו.
אז מה הבעיה? ששינוי המצב מצריך תיקון בחוקה, ויש סיבה לכך שבמשך כמעט 250 שנה הוכנסו בה רק 27 תיקונים (כולל העשרה שהוצמדו לה עם אישורה). תיקון החוקה הוא הליך מורכב ביותר. כדי לתקן את החוקה רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס, ובנוסף נדרש אשרור התיקון על-ידי בתי המחוקקים של 75% מהמדינות. הליך חלופי הוא כינוס ועידה מיוחדת, לפי דרישתן של שני שלישים מן המדינות, שתאשר תיקונים אשר יציעו חברי הוועידה, ולאחר מכן - אשרור התיקון על-ידי בתי המחוקקים של 75% מהמדינות. בקיצור: ארוך מאוד, פוליטי מאוד, וכמעט בלתי אפשרי.
אבל אולי בכל זאת שווה לנסות, אם מדובר במשהו הגיוני ומתבקש כמו הגבלת כהונת שופטי העליון - נניח ל-25-20 שנה? "איש אינו רוצה לתקן את החוקה", משיב וורמיל. "אנשים חוששים, כי הם לא יודעים כיצד התיקונים יטופלו, כי כאשר מכנסים ועידה שכזאת - מי יודע מה עוד יעלה שם וכיצד זה יסתיים. מפחיד מדי לתקן אותה".
