צמד המילים "
חופש הביטוי" הפך לתעודת הכשר לכל התבטאות פסולה, מזיקה ואף פלילית. משבשים חקירות בהפגנות? חופש הביטוי. מהלכים אימים על שופטים? חופש הביטוי. משמיצים עובדי ציבור? חופש הביטוי. אבל זה לא חופש. זו אנרכיה.
לא אתעייף מלומר, כי בדמוקרטיה השיח אינו של זכויות בלבד, אלא של זכויות וחובות - ושל איזון בין זכויות שונות. אין נעלה מהזכות לחיים, ובכל זאת ברור שגם במשטר דמוקרטי אין לחייב את המדינה לממן כל תרופה, אין אפשרות לבנות בתי חולים שיספקו מיטות גם במקרי קיצון, וזכותו של הציבור להקצות כספים לתרבות ובידור במקום לבריאות. הזכות לבחור ולהיבחר עומדת בליבו של המשטר הדמוקרטי, ובכל זאת לא מביאים קלפי לכל אדם המרותק למיטתו, והחוק מגביל את התמודדותם של בעלי עבר פלילי.
גם על חופש הביטוי יש מגבלות שכולנו מכירים וכולנו יודעים שהן חיוניות. ביטחון המדינה מצדיק קיומה של צנזורה. הגנה על נפגעי קורבנות מין מצדיקה איסור חשיפת פרטים עליהם. הגנה על צנעת הפרט מצדיקה איסור פרסום גורף בתיקי משפחה. הגנה על השם הטוב עומדת ביסודו של חוק איסור לשון הרע. כלומר: לא ניתן לזרוק את המילים "חופש הביטוי" כהצדקת-קסם לכל אמירה ולכל פעולה.
ביטוי אינו ביזוי נפנה לכמה דוגמאות אקטואליות. ההפגנות ליד ביתו של
אביחי מנדלבליט נועדו למטרה אחת ויחידה: להשפיע על החלטותיו בתיקי נתניהו, משיקולים פוליטיים ברורים. מי שרוצה למחות נגד השחיתות, צריך לעשות זאת במקום בו היא מתרחשת ולא מול מי שחוקר את החשודים בה. עניין של היגיון פשוט ביותר, שאיש אינו חושב עליו. למה? חופש הביטוי. המפגינים משבשים בצורה קבועה את שלוות חייהם של מאות ואלפי אנשים אחרים, משמיצים את מנדלבליט בפומבי בלשון גסה ומבצעים עבירה בוטה של שיבוש מהלכי חקירה. למה? חופש הביטוי.
ההפגנות ליד בתיהן של
מרים נאור ו
אסתר חיות נועדו להשפיע על פסקי הדין של בית המשפט העליון. היום זה בסוגיית המסתננים, מחר זה יהיה בסוגיה אחרת. ובעצם - לא רק מחר. בזמן משפטו של
משה קצב התקיימו הפגנות ליד בית המשפט המחוזי בתל אביב, במטרה ברורה ללחוץ על השופטים להרשיע אותו (ושיהיה ברור: קצב הורשע משום שהוא עבריין מין). זוהי עבירה גלויה של שיבוש מהלכי משפט, אך איש אינו עושה דבר. למה? חופש הביטוי.
מתמחים שנכשלו בבחינות לשכת עורכי הדין מפגינים לאחרונה נגד
אפי נוה, ותוך כדי כך משתמשים בלשון מבזה ופוגענית כלפי שופט בית המשפט העליון,
יוסף אלרון, העומד בראש ועדת הבחינות. גם כאן מדובר בהפרעה לחייהם של אזרחים שלווים, ולכך יש להוסיף את ביזויו הפומבי של שופט - מצידם של מי שרק מוכיחים שכל קשר בינם לבין עריכת דין הוא מקרי בלבד. למה זה מתאפשר להם? חופש הביטוי.
חופש אין משמעותו אנרכיה, ביטוי אינו מתיר ביזוי. זה נכון תמיד, ובפרט כאשר אנו מצויים על סיפו - ושמא בעיצומו - של מדרון חלקלק העלול להביא לפגיעה קשה במערכות השלטון ואולי אף לפגיעות פיזיות. אוי לנו אם רשויות האכיפה והשפיטה יתחילו לחשוש, ואפילו בתת-הכרה, מפני השמצות והכפשות. בסופו של דבר, מדובר בבני אדם שיש להם כבוד עצמי ושיש להם ילדים שרואים ושומעים מה שנאמר על הוריהם. תופעה מתמשכת שכזאת עלולה, ולמעשה צפויה, לחלחל לתוך שיקולי קבלת ההחלטות - וזה יהיה הסוף של ישראל כמדינת חוק. וכאשר מכנים שופט במילים "עולם תחתון" ויועץ משפטי במילה "עבריין" - קצרה הדרך עד שיקום חמום מוח כלשהו ויחליט שצריך להתייחס אליהם כמו אל עולם תחתון ועבריינים.
לאכוף את החוק דווקא משום שהביזויים הללו מכוונים למערכת אכיפת החוק, היא חייבת להתנער ולהגן על עצמה - משום שזוהי הגנה על כולנו. לא לחינם קבע המחוקק עונשים חמורים במיוחד על עבירות כמו הדחת עד ועדות שקר: משום שאם לא יובטחו הטוהר והתקינות של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - אפשר לסגור את המדינה. באותה רוח, אסור לאפשר הכפשות והטלת אימה על מי שעוסקים בחקירה ובשפיטה, על מי שמגנים עלינו ומייצגים אותנו.
יש מספיק חוקים שיכולים לטפל בתופעות הללו. חוק העונשין אוסר להעליב עובדי ציבור, אוסר לשבש הליכים, אוסר לסחוט באיומים. חוק לשון הרע מאפשר תביעות אזרחיות וכתבי אישום פליליים. כנ"ל חוק ההגנה על הפרטיות. פקודות המשטרה מציבות גבולות להפגנות. כל מה שצריך הוא להתחיל לאכוף אותם.
בשבוע האחרון מלאו 85 שנים לעליית הנאצים לשלטון ו-73 שנים לשחרור אושוויץ. הנאצים ניצלו עד תום את חופש הביטוי ששרר בגרמניה ואת האימפוטנציה של ממשל ויימאר, כדי לנהל מערכת גסה ביותר של תעמולה שקרית ופוגענית - שהביאה אותם לשלטון וסללה את הדרך לאושוויץ. הלקח החשוב ביותר והברור ביותר היה, שדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני מי שמשתמשים בה כדי להרוס אותה.
אנרכיית ביטוי מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מאשר חסימת הביטוי. דווקא בדמוקרטיה חייבים להיות גבולות לשיח הציבורי, כדי לשמור על ערכים וזכויות חשובים לא פחות: השם הטוב, עצמאות רשויות החקירה והשפיטה, אפילו הנימוס הבסיסי שמאפשר לבני אדם לחיות יחדיו. גבולות כאלו בקושי קיימים אצלנו, וגם אם קיימים - הם נפרצים מדי יום, ועל זה - דווקא על זה - לא מדברים. את המצב הזה חייבים לשנות, היום.
