סוג של צדק היסטורי נעשה בימים אלה במדינת ליטא שבמזרח אירופה: ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, הגיע לעיר קובנה, כדי להצדיע לקונסול היפני ששירת בעיר בשנים 1938-40, והציל אז מן התופת הנאצית כרבבת יהודים.
הגיבור היפני, צִ'יאוּנֶה סֶמְפּוֹ סוגיהרה, הוקע בזמנו על-ידי ממשלתו. הוא גורש בבוז משורות השירות הדיפלומטי היפני, לאחר שנשללו כל זכויותיו. רק כעבור שנים הוחזר לו כבודו האבוד: ראש ממשלתו הרכין ראש בבית הקונסוליה היפנית בקובנה, הצדיע לעוז רוחו ואמר: "המעשה האמיץ והאנושי הזה של סוגיהרה מלמד מהי אהבת הבריות. כאזרח יפני, אני גאה באמת בסוגיהרה".
השורות הללו, שנכתבות 78 שנה אחרי התנהלותו הניסית של מפעל הצלה המוני של איש אחד, מוקלדות ברטט, בדמע של התרגשות. לא רק בגלל עצם נכונותו של הדיפלומט היפני להסתכן למען הצלת אלפים משארית הפליטה, אלא גם מסיבה פרטית: אבי ז"ל, יוסף רוטנברג, היה מניצולי סוגיהרה. בזכותו נמשכת השושלת.
ראוי האיש, שישראל העניקה לו לימים, ובצדק, את התואר חסיד אומות העולם, הנפיקה בול הנושא את דיוקנו וקראה רחובות על שמו, שנחזור ונשנן לעצמנו את סיפורו המופלא.
צִ'יאוּנֶה סֶמְפּוֹ סוגיהרה, יליד ינואר 1900, היה דיפלומט יפני מבריק ומבטיח, שולט בשפות רבות: אנגלית, גרמנית ורוסית. קידומו היה מובטח, אך הוא התפטר משירות החוץ, במחאה על הזוועות שנעשו בסין תחת הכיבוש היפני בסין. ב-1938, על-רקע ענני המלחמה הגוברים, הוא גויס מחדש לשירות החוץ, וב-1939 נשלח לליטא, לשמש קונסול בקובנה. בין היתר הוטל עליו לאסוף מודיעין על תנועות היחידות הסובייטיות והגרמניות באיזור.
יעד מדומה לאחר שהכוחות הסובייטים כבשו את ליטא ביוני 1940, החלו לזרום המוני פליטים יהודים מפולין ומליטא לקובנה וצבאו על דלתות דלתות הקונסוליה, לאחר ששמעו על 'הדיפלומט היפני המוזר' שמחלק ויזות ללא הגבלה. סוגיהרה שוחח תחילה עם נציגיהם, וביניהם הרב ד"ר זרח ורהפטיג, לימים שר הדתות בישראל, ואבי ז"ל, ולאחר שהבין את חומרת מצבם של היהודים, החל לחלק ויזות ליפן לכל דורש. זו הייתה תקוותם האחרונה לחיים, של הפליטים היהודים.
השיטה הייתה פשוטה: הנפקה ויזת מעבר בתוך יפן על שם המבקש הפליט, שתאפשר לו לחצות את יפן במסע אל היעד המדומה: האי הנידח קוראסאו שבדרום הים הקריבי, סמוך לוונצואלה, שהיה בשליטה הולנדית. בידי הפליטים כבר הייתה ויזת כניסה לקוראסאו, שאותה קיבלו מחסיד אומות עולם נוסף, הקונסול ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדיק. אבל לוויזות הללו לא היה שום ערך בעיני הרוסים, שדרכם אמורים היו הפליטים להגיע, כביכול, לקאראסאו. הם דרשו ויזה יפנית שתעיד כי מגמת פניהם יפן, בדרך לקאראסאו.
יפן נלחמה אז, כידוע, לצד הצורר הגרמני, ולא הייתה לממשלתה כל סיבה להנפיק את ויזות המעבר ליהודים, 'אויבי' הציר הגרמני-יפני-איטלקי-בולגרי-רומני-פיני ועוד (אף שיפן עצמה לא הייתה אנטישמית ולא פעלה אקטיבית נגד העם היהודי, בוודאי לא נתנה יד להשמדתו). שלוש פעמים ביקש סוגיהרה אישור ממשרד החוץ היפני להנפיק ויזות, אך נענה בשלילה.
אבל סוגיהרה החליט להרחיק לכת והימרה את פי הממונים. למן ה-31 ביולי 1940, הנפיק על דעת עצמו ויזות מעבר ליפן. מדי יום עלה מספר המיתדפקים על דלתות הקונסוליה לקבל המיסמך לחיים. סוגיהרה עבד יומם ולילה בהנפקת הוויזות. הוא גייס גם את אשתו לטובת המשימה הלא חוקית, מבחינת ממשלת יפן. ומנמשך הלחץ, גייס 'הצדיק בסדום' יהודי אחד מבין הפליטים, משה זופניק, תלמיד ישיבת מיר, על-מנת שיעזור לו בהנפקת הוויזות ליפן.
כך פעל במרוצת חודשיים קריטיים, עד לסגירת הקונסוליה בלחץ הרוסים, בספטמבר 1940. אבל גם לאחר הסגירה, הנפיק ויזות לפליטים היהודים בעודו ממתין על הרציף לרכבת לברלין. ולאחר שהרכבת זזה, הוא השליך מהחלון את החותמת לידי פליט יהודי, שהנפיק בעזרתה ויזות מזויפות נוספות.
בין מקבלי ויזות ההצלה היו גם 300 תלמידי ישיבת מיר, שהיו היחידים בישיבות פולין וליטא שהבינו את חומרת המצב. ד"ר ורהפטיג, מפעילי ההצלה מפולין, שבעצמו ניצול בזכות סוגיהרה, מספר בספרו 'פליט ושריד בימי השואה', על נסיונותיו לשכנע את ראשי הישיבות לברוח מן התופת, אך בכירי הרבנים דרשו שימשוך ידו מהם: "אני דאגתי להצלתם של בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת הישיבות" (ע' 148). רובם ניספו עם תלמידיהם בשואה האיומה. לעומת זאת ניצלוה ישיבת מיר את הצוהר הזעיר שפתח סוגיהרה והיגרה כולה ליפן. כל תלמידיה ניצלו., ובהם מי שהיו לימים מגדולי התורה בדורנו - רבי חיים שמואלביץ ורבי יחזקאל לווינשטיין. לאחר המלחמה עלתה הישיבה לירושלים, שם הכין את הקרקע למענה ראש הישיבה הוותיק רבי אליעזר יהודה פינקל, שהצליח להגר בדרך לא דרך מליטא לארץ ישראל.
סוגיהרה עצמו חזר מושפל ליפן, פוטר ממשרד החוץ ונאלץ להתפרנס מיגיע כפיו. אך לימים הכירה יפן בגודל אצילותו והחזירה לו את כבודו האבוד, מעמדו ושכרו, הקימה מוזאון לזיכרו והכריזה עליו גיבור לאומי. בסוף 1969 הגיע לישראל ונפגש עם חלק מניצוליו, אך דחה כל ניסיון לפנק אותו בכיבודים או טובות הנאה. "עשיתי רק את חובתי האנושית", הצטנע.
ביולי 1986 הלך לעולמו בגיל 86 והותיר אחריו מורשת שהיפנים מתרפקים עד היום עליה ורואים במעשיו סיבה טובה לגאווה, כפי שהעיד בימים מאלה ראש ממשלת יפן בכבודו ובעצמו, בביקורו בקונסוליה בקובנה.
