בשנות ה-80 ואילך התגברה באופן עקבי ומתמשך הגירת אוכלוסייה דתית לאומית מבני ברק לישובים עוטפי בני ברק וגוש-דן, כמו, פתח תקוה, גבעת שמואל, שוהם, מודיעין ועוד, והאוכלוסייה הדתית לאומית בעיר שהיוותה כמחצית מתושבי העיר הלכה והידלדלה. לעומת זאת האוכלוסייה החרדית בבני ברק החלה בשנים אלה לגדול ולהתרחב. במקום ראש העיר ישראל גוטליב מהמפד"ל נבחר ראש עיר חרדי והחרדים עברו לשלוט בצורה מוחלטת בעירייה וברוב מוסדותיה. אחת מתוצאות תהליך זה הייתה סגירה, הריסה אם תירצו "מחיקה" של סמלים ומוסדות "ציוניים" או כאלה המזוהים עם הציבור הדתי לאומי. רחובות "ציוניים" כמו השומר, הרצל, ועוד הוסבו לשמות רבנים, מועדון התרבות "בית במברגר" שזוהה עם המפד"ל הפך לישיבה, בתי ספר ממלכתיים דתיים ובניהם "מעלות" "עוזיאל", נסגרו. ולא מכבר נהרס גם בית הספר התיכון דתי העירוני המיתולוגי ברחוב אבטליון. אחד מ"הקורבנות" הראשונים של "מחיקת" מוסדות ציוניים דתיים לאומיים בבני ברק, היה מגרש הכדורגל "אליצור" המיתולוגי, ששכן בצמוד לרחוב השומר בפאתיו המערביים של שיכון ה' בבני ברק.