תערוכת היחיד, "אי הזבובים", של הצלם שמחה שירמן, תיפתח במוצאי-שבת הקרובה (10 בפברואר) במוזאון אשדוד לאמנות, באוצרותה של יעל כץ בן שלום. לעבודתו של שירמן חשיבות גדולה ורבת-פנים, בהיותו אחד ממנסחיו הבולטים של הצילום המקומי כפרקטיקה אמנותית.
התערוכה חורגת מהפרשנות המוכרת, המקובעת במידה רבה, ליצירתו המונומנטלית של שירמן, הנודעת בעשייה עקבית ונחושה והמתפרשת על פני כמעט ארבע עשורים. התערוכה היא פרי של דיאלוג ממושך של שעות-מחקר רבות; של חשיפה אמיצה וכמעט מוחלטת של מנגנוני היצירה, בניסיון להגיע אל הגרעין המניע את יצירתו של שירמן ולפענח לראשונה את הדינמיקה המפעפעת והאינסופית שלה.
בכניסה לנמל עכו - העיר בה גדל שירמן, כמה מאות מטרים מהחוף, נטוע "אי הזבובים" - גן השעשועים הנסתר של הילדות. על האי הסלעי ניצב בית-אבן עותומאני מבודד. בילדות היה האתגר שחייה ממושכת מהחוף אל האי, טיפוס וקפיצת-ראש אל המים שבין הסלעים, קפיצת "אקסטרים" לבור ימי, הימור וסכנה.
אבל "אי הזבובים" היה גם "בור-ספיגה, ומכאן שמו. האי הוא מקום שספג את נוזלי הגוף, הצורך, הדחף והפחד; מקום של פעולה סקסית ושל חציית-גבול, מבחן והישג. הוא מתפקד כמקום מחוץ לזמן, כחדר-מראות המעמיד את הקונקרטי מול השתקפויותיו, כקיפול של חוץ ופנים, כשאיפה אל ה"גבוה" המתערבב במעמד ה"נמוך" של הגוף, או כערבוב של קודש וחול. "אי הזבובים" הוא המקום המחבר את הטריטוריות של שירמן עם הנפש הצילומית שלו, עם מה שהיא מושכת אליה ודוחה ממנה.
זיכרון אישי התערוכה ערוכה מדגימות שחולצו מארכיון התצלומים של שמחה שירמן - ארכיון המכיל אלפי סדרות של "פרופים" - הדפסות-מבחן המודבקות על קרטון לבן - מעין פספרטו. הארכיון מאורגן לפי קטגוריות, נושאי-ליבה אישיים וצילומיים שקבע האמן - סדר המכתיב במידה רבה את הפרקטיקה הצילומית שלו. שיטת הארכיון פולטת את מה שאינו ניתן לקטלוג, למה שמורד בקטגוריות. לשארית זו מבקשת התערוכה להיצמד.
התערוכה מציגה מבט מקוטע על מסע צלייני. זהו מסע המדגיש את מה שמבקיע מתוך אירוע הצילום והעושה אותו אינסופי. המסע של שירמן פורץ מתוך סיפור משפחתי וקולקטיבי של טראומה בלתי ניתנת לייצוג, שנמהלה באתוס ציוני-חילוני, תמהיל הזולג אל חווייה חושית, הנחווית כזיכרון תותב, המעמיד את המוחשי כמה שלא נחווה בעבר, ובכל זאת נוכס כזיכרון אישי.
מכאן זה משתלב בחשיבה המעגלית המאפיינת את החלל האדריכלי של מוזאון אשדוד לאמנות, המכתיב הליכה בשלוש לולאות-קומות, שלושה מסלולי-מפה, המנווטים את הצופה אל מה שנפלט במהלכו הצלייני, המחזורי ןהמתפתל של שירמן - זה הקורא לו לשוב ולחזור אל אתרי הליבה, ובד בבד דוחה את ההשתקעות בהם. הליכתו מרובדת במשקעים של גלות, פליטות והישרדות שהתגלגלו בצבירה ארכיונית דחוסה, ומתווים עליה לרגל אל האוטוביוגרפיה הדמיונית שלו - אוטוביוגרפיה אוטופית.
