תיאטרון
הבימה ממשיך בדרכו להעלות מחזות מקורייים כמו אלו שהעלה בעבר - "מנין
נשים", "כתם לידה" ו"הנאהבים והנעימים", הנוגעים בצדדים הפחות ידועים לציבור החילוני, שלכאורה עוטים קדושה ושמירה על קדושת השם, אך למעשה פוגעים בחיי הנשים והמשפחות, ושגם הבעלים לא רווים מהם נחת. כי אחרת, מדוע כה רבים בקהילות אלו המקרים של התאבדויות, גברים נשואים הנזקקים לזונות, התעללויות בבנות משפחה, בילדות ובבנים בישיבות?
עם כל זה, כמובן שאין בכל אלה כדי להפחית מהתחושה העמוקה שרק הודות לדת ולשמירה על זהותנו ועל המסורת היהודית, הצליח העם היהודי להתקיים ארבעת אלפים שנה. אך עדיין יש מקום והגיעה העת להשתחרר מהמגבלות המוגזמות שחידשו לנו רבנים למיניהם הכופים אותן על צאן מרעיתם. כשקוראים כתבות בעיתונים עם סיפורים על מקרים כאלה, הן נראות משום מה רחוקות, ערטילאיות. אך כשרואים על בימת תיאטרון הבימה את כל זה חי, בצורה כה ממשית וכיצד זה מתרחש, התחושה שונה לחלוטין.
הסיפור, משום שהוא מוגש בצורה כה ריאליסטית, נרטיבית לגמרי, ללא פילוסופיות ומורכבויות רבות (במיוחד הודות לכשרון של
אסנת פישמן כגיבורת המחזה, היפה והנוגעת ללב כמוה), פורש את החיים בקהילה החרדית, שכפי שהם, אינם מותירים לאשה לעשות כרצונה. האישה היא כלי שנועד אך ורק לרצות את רצונו של בעלה, ויתרה מכך - את רצונו ופקודתו של הרב. לנשים אסור ללמוד מקצוע מלבד הוראה, אסור לקרוא ספרים מכל סוג, גם הגות יהודית, כי זה תועבה. בקיצור, להתרחק מכל רבב של השכלה. האיסורים החמורים של נגיעה באשה, ואיסור מוחלט על הבעל להביט בגופה של אשתו, או כמו האיסור החמור שלא לקיים עימה מגע מיני אלא רק פעמיים בחודש
לשם המיצווה ולא לשם תענוג - מסבירים את מקרי התופעות החמורות שהוזכרו לעיל.
הלכות פסולות ההמחשה בראש ובראשונה של אסנת פישמן (דסי) ו
יואב דונט כיעקב, בעלה, של דמות האישה האוהבת המיוסרת, כה מרשימה בריאליזם הנוקב שלה ועשויה ברגישות כה רבה, עד שהלב ממש נכמר למראיה. יואב דונט נקרע בין אהבתו לאשתו לבין הרצון לציית לרבו (
יגאל שדה באחד מתפקידיו הטובים ביותר, כשקולו הנהדר נוטל חלק חשוב בהמחשת הדמות); הבעל - שמדכא את תשוקתו לאשתו, מגיע לידי כך שהוא נצרך להשתמש בשירותי נשים בתשלום, ואף שולח את אשתו על-פי הדרכת הרב, ל"פיזותרפיסט" כדי שיענג אותה - מה שלו עצמו אסור. כל התופעות הללו ממש מזעזעות. ההלכות וההדרכות ה"חדשניות" שעליהם לא נכתב מעולם בתורה, לא בספרי הרמב"ם ושאר חכמי ישראל, הלכות אלו ממש פסולות וראוי היה שיקום אדם, אישות בעל תוקף ורמה, שיחדש וינער את הדת מהמנהגים הפסולים והכפייתיים כמו אלה שגרמו בסופו של דבר לדסי להתגרש מבעלה, אסרו עליה לראות את בנותיה ונכדיה, בהוראת הרב, עד שלא יכלה לשאת את הסבל והתאבדה.
אמה של דסי, שחקנית הבימה המוערכת
אורנה רוטברג, נוגעת ללב בהרבה רגש וכנות; כך גם אחיה של דסי, שעשה את המהלך ועזב את החרדיות -
מורדי גרשון שכה מצליח לרגש בתפקיד הדרמטי, בנוסף לכשרונו הקומי הידוע, מוסיף על הפן הכה אמיתי וכנה שבסיפור; שבע בנות גידלה דסי, שכולן נשמעות להוראת הרב, ואינן מתראות עמה מרגע שחזרה בשאלה ועד למותה. מלבד הבת שחזרה בשאלה - גילי (
סיוון מאסט). השאר קטנות ונכנעות להוראות הרב. שבע הבנות הממלאות בהצגה את תפקיד הקורוס, מנעימות את המחזה בקולותיהן היפים, תוך שזירת כמה שירים מקסימים שהלחין
דורי פרנס הרב תחומי, אותם שיבצה הבימאית המוכשרת
איה קפלן, ושירתן הנעימה מרככת את המסר הכה נוקב.
הצדדים האפלים שנחשפים בהצגה זו, מרגיזים ומעוררים תדהמה ושאלה: כיצד אלמנטים חשוכים ונבערים בקירבנו מוליכים חלק ניכר מהעם באף, ומדכאים את הטבע האנושי שאלוהים ציווה לכבד אותו? אליבא דבית מדרשם, אהבה היא דבר אסור, כך גם נשיקה בין בעל לאשתו, העברת חפץ או תינוק מידיה הטמאות של האישה ישירות לבעלה, ועוד מיני איסורים חמורים ומשונים המתגלים בהצגה ומעוררים את סלידתם של הצופים. מה שמזכיר את נושא הדרת הנשים והפרדתן מבעליהן בכל אירוע ובכל קטע מחיי היומיום, שחוזר ומדווח בעיתונים כל העת.
ברכות ל"הבימה" על נועזותה לחשוף פגמים בחברה היהודית, ויש לקוות שבכך תתרום לפתיחות ושינוי בתיזות העבישות שעבר עליהן הכלח. ברכות לשחקנים המשובחים, למחזאי ולבימאית. כדאי וראוי שכל אחד יצפה בהצגת "עושה כרצונו".