השופטת: הרשמת הבכירה ליאת ירון, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום ראשון, 9.11.2017, שעה 09:00

הנושא: תיקים אזרחיים

לפני שהיא יכולה להיכנס לעניין, צריכה ליאת ירון לעסוק בכבודו הרמוס של בא-כוח התובעת. בכתב ההגנה נאמר שהוא ניסה לקבל דבר במרמה, ו"זו חוצפה לכתוב דבר כזה. בושה וחרפה". ירון שואלת אם הוא רוצה שהדברים ייכתבו בפרוטוקול, נענית בחיוב וצריכה לפתור מול הקלדנית בעיה במערכת המחשב. כאשר אפשר להתקדם, ירון מקפידה על פרטי ההקלדה ומשיבה לו: "אני לא לשכת עורכי הדין, אני לא נכנסת לשם. בסך-הכל מדובר פה על משפט שאני בטוחה שאפשר לנהל את ההתנגדות [בלעדיו]". עורך הדין הנסער קוטע אותה ומדבר בהליכה, וירון אינה מעירה לו. בא-כוח המבקשת קם וטוען שוב שמדובר במרמה, וירון מנסה להנמיך את הלהבות: "אדוני, אתה מדבר לגופו [של עורך הדין]. עוד מעט נדבר על ההתנגדות. אני בינתיים רוצה לדעת האם נחוץ לייחס לעורך הדין - לעורך הדין - כוונה פלילית". הוא עונה באריכות ולא לעניין, ושוב טוען שמדובר בניסיון לקבל דבר במרמה. ירון: "ניסיון של מי? עכשיו יגיד לי אדוני אם הוא עומד על המשפט הזה, כי הוא מבין את המשמעות". בשעה טובה עורך הדין השני מוכן למחוק את המשפט ואפילו מתנצל. ירון: "אז אנחנו מסכימים למחיקה. צריך לבדוק שזה [טענת המרמה] לא נמצא בתצהיר". היא קוראת במהירות: "למיטב זכרוני אני לא קראתי [טענה כזאת] וגם עכשיו אני לא רואה, אתם יכולים לבדוק". ירון מכתיבה החלטה המורה על מחיקת המשפט הבעייתי. "טוב, מה לגופה של ההתנגדות? רק רגע", היא אומרת לבא כוח המבקשת, "יש לו זכות לחקור את המצהירים, ואחר כך הוא יטען ואחר כך אדוני יטען".

"מי הבעלים הרשום?"

התביעה היא לתשלום דמי חניה של מכונית הרשומה על שם הנתבעים ואשר נותרה במגרש חניה השייך לתובעת, וירון נוגעת בנקודה מרכזית שהצדדים איכשהו לא ממש הבהירו: "אני רוצה קודם לשאול שאלה אחת שלא ברורה לי. הרכב הזה - הבנתי בין השורות, כי לא נטען שום דבר ברחל בתך הקטנה, אם הבנתי נכון - מי הבעלים הרשום של הרכב? לא שאני קובעת, אבל אני רוצה לדעת את העובדות. אולי לשיטתם האוטו לא בבעלותם? אולי בגלל זה לא נעשה שום דבר? אפשר כן לטעון - ושוב אני לא קובעת כלום - שהיה צריך לנסות לפַנות, אחרי שמתברר שהבעלים הרשום אינו מי שהוא". הדיון מתנהל מחוץ לפרוטוקול וירון ממשיכה: "אני חייבת לציין בזהירות המתבקשת, שאני לא בטוחה שאני מסכימה עם אדוני [בא כוח החניון] שהם [הנתבעים] צריכים לרדוף אחרי הבעלים. יש אסמכתא על המכירה. אני כבר רואה איך רשות להתגונן אני לא נותנת פה, אז אין צורך לחקור. אז מה אתם רוצים? אתם רוצים לנסות לדבר?". בא כוח הנתבעת מסביר את עמדתו, אבל ירון מנסה ליישר אותו: "אנחנו כבר לא שם. אנחנו עכשיו בסדר דין מהיר". הוא ממשיך וגם ירון בשלה: "שוב אדוני שם, אנחנו לא שם. אני מבינה מה שאתה אומר, שיש בכך להעיד על ההתנהלות שלהם, אבל זה בתוך תקופת ההתיישנות". בינתיים ירון שמה לב שהקלדנית מתקשה בשל תקלה במיזוג, ובדאגה אימהית מציעה לה לבקש שמישהו יחליף אותה - וחוזרת לתיק: "ואז מה היא [התובעת] צריכה לעשות? היא השיגה את המידע - יש בעלים רשום; מה היא צריכה לעשות? אני רוצה להתקדם".

עוד הערה על המיזוג

כאן רשמתי לעצמי, שסכום התביעה הוא 24,000 שקל - היקף של תביעה קטנה - ולכן בהחלט ראוי להתקדם. אחד הצדדים חושש שההוצאות יעלו וירון מחייכת: "איזו אפשרות אחרת יש? אלא אם כן תגיעו להסכמות". שני הצדדים מגישים מסמכים וירון משיבה: "כולנו יודעים שיש דברים לא ברורים ואפשר להתקשר ולשאול; האם זה נעשה? אני מסכימה איתך, גם אני לא מבינה מה כתוב פה, אבל אפשר להתקשר ולשאול [מי הבעלים של הרכב]". עוד הערה על המיזוג - "מי שחם לו ולא קשור לתיק יכול לחכות בחוץ" - וחוזרת לעניין: "לפעמים בשלבים האלה צדדים מגיעים להסכמות. זה תיק לדבר בו כדי לחסוך הוצאות". מתברר שהם דיברו, למרות ששני עורכי הדין מתווכחים מי התקשר למי, וירון מתערבת: "קודם כל, טוב לשמוע שדיברתם. אני מבינה שאף אחד מכם לא ניסה לאתר את הרוכש [של הרכב]. מעניין אותי איפה אדון רוכש". אחרי עוד ויכוח מתברר שהרוכש נמצא בכלא ושהוא שילם 1,000 שקל תמורתו. ירון מגיעה לשורה התחתונה שלה: "יש טעם להציע 79 [פשרה בלתי מנומקת] עם רצפה ותקרה שתסכמו עליה עכשיו? הבעיה ברורה פה, כל אחד עם הסיכונים והסיכויים שלו. אי-אפשר להתעלם מהשיהוי, ומצד שני יש משמעות לרישום [הבעלות]. מובן שאני ממש לא מתקרבת לסכום התביעה. דין רכב שנמכר ב-1,000 שקל או 200,000 שקל [הוא זהה] מבחינת הפרופורציה של התביעה וסכום המכר. אתם מסוגלים להגיע להסכמה לגבי רצפה ותקרה, או שגם על זה צריך הצעה? חשבתי על 5,500-1,500". ירון שולחת אותם לדבר במסדרון עם מרשיהם, "כי פה קשה לדבר בחום". הם חוזרים עם הסכמה על 6,500-2,000 שקל וירון תכריע.

השורה התחתונה: הדיון נמשך 50 דקות, למרות שניתן היה להגביל את הצדדים בזמן משום שהטיעונים היו משפטיים וכבר הוגשו בכתב. מצד שני, ירון אפשרה להם להוציא קיטור - ובשורה התחתונה השיגה את מטרתה: פסק דין על דרך הפשרה שיהיה הרבה יותר הגיוני מאשר סכום התביעה.

יעילות: 8

מזג שיפוטי: 8