נתניהו הודה

בנימין נתניהו הודה, בקולו ובתמונתו ובשידור חי, בהפרת אמונים. ברגע בו אישר שפנה לממשל האמריקני בנושא הוויזה של ארנון מילצ'ן – זו הייתה הודאה. אפילו אם מדובר בעניינים ביטחוניים מן המדרגה הראשונה, אפילו אם ראשי ממשלה קודמים פעלו באותה צורה – נתניהו ביצע עבירה. בשל קשריו האישיים ההדוקים עם מילצ'ן, הוא היה חייב לכל הפחות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, לדווח עליהם ועל המתנות ולקבל הנחיות האם וכיצד לפעול. נתניהו לא עשה את זה. הוא הסתיר את המתנות ופעל לטובת מילצ'ן. זוהי הפרת אמונים. נתניהו גם אישר שעסק בנושא הטבות המס לתושבים חוזרים, אם כי כאן התמונה יותר עמומה. מילצ'ן לא היה היחיד שיכול היה לצאת נשכר מהארכת תחולת החוק, שזכה לתמיכה רבה מצידם של אנשי מקצוע מחוץ למשרד האוצר (שתמיד רואה הכל דרך החור שבגרוש שלפניו). אם הנושא הזה היה מנותק מעניינים אחרים הנוגעים למילצ'ן, קרוב לוודאי שניתן היה לאפשר לנתניהו ליהנות מן הספק. אלא שהוא לא מנותק. המשטרה טוענת שנתניהו סייע למילצ'ן בעוד דרכים: ענייני ערוץ 10, כניסתו האפשרית כמשקיע בערוץ 2, ייבוא רכב וחלפים. על הנושא השלישי אמר נתניהו שפעולותיו בנושא כשר האוצר היו לרעתו של מילצ'ן. לשני הראשונים נתניהו כלל לא התייחס בתגובותיו, מה שמרמז שאין לו תשובות טובות. גם כאן, ההקשר הוא הנקודה העיקרית: שורה של פעולות שמהן ייהנה אדם שלפי הודאתו של נתניהו עצמו הרעיף עליו מתנות במשך שנים. אם המשטרה צודקת, מדובר בדפוס פעולה התורם גם הוא להוכחת העבירה והיסוד הנפשי שלה. לכן, קשה לראות את נתניהו נחלץ מכתב אישום לכל הפחות בעבירות של מרמה והפרת אמונים.

לעבירת השוחד יש שני יסודות: מתת ובקשר לתפקידו הציבורי של המקבל. המתת אינו מוכחש; נתניהו רק טוען שהסכומים היו קטנים בהרבה, אבל זה לא משנה לעניין העבירה עצמה. אהוד אולמרט הלך ל-18 חודשי מאסר על 60,000 שקל. ההתמודדות הגדולה שלו היא עם שאלת הקשר לתפקידו הציבורי. נתניהו אומר שוב ושוב, שהמתנות היו במסגרת יחסים אישיים ושכל פעולותיו היו ענייניות ולטובת המדינה. מה שפועל לזכותו הוא האופי של אותן מתנות: סיגרים, תכשיטים, שמפניה – מתנות שאפשר לראות בעיניים ולהרגיש בידיים (וגם לשאוף לריאות ולהכניס לקיבה). היינו מצפים מאדם מתוחכם כמו נתניהו ומאדם מנוסה כמו מילצ'ן שימצאו דרכים קצת יותר נסתרות. אבל טיפשות איננה טענת הגנה טובה. כבר ציינתי, שקיימת חזקה לפיה מתנות בלתי שגרתיות לעובד ציבור ולנבחר ציבור מהוות שוחד, ועליו הנטל לסתור חזקה זו. נתניהו יצטרך למשל להוכיח, שמילצ'ן הרעיף עליו מתנות הרבה לפני שהפך לאיש ציבור – ואת זה הוא אינו טוען; הגרסה שלו מדברת על מתנות מתחילת שנות ה-2000, כאשר אומנם לא היה ראש הממשלה, אך בהחלט שאף לחזור לתפקיד זה. אפשרות אחרת היא להוכיח שמבחינת מילצ'ן אלו הן מתנות שגרתיות שהוא נותן גם לחברים אחרים, שאינם יכולים לתת לו מאומה בתמורה; גם טענה כזאת לא שמענו. ואם נתניהו ירצה לטעון שהסתמך על חוות דעת של עו"ד יעקב וינרוט – יהיה עליו לעמוד בתנאים נוקשים שקבע בית המשפט העליון לטענת ההסתמכות (חוות דעת כתובה המבוססת על נתונים מלאים ומתעדכנת עם שינוי הנסיבות). בקיצור: מדובר על נטל כבד מאוד. גם הטענה לפיה פעל רק לטובת המדינה אינה מסייעת לנתניהו. צבי בר הורשע בקבלת שוחד למרות שבית המשפט קבע, כי קידם את האינטרסים של תושבי רמת גן במקביל לאלו של היזמים ששיחדו אותו. במשפט הולילנד התבססו כל ההרשעות על עצם המתת, ללא כל הוכחה של תמורה. במהופך מדברי המלאך למלך כוזר, בהחלט ייתכן מצב בו רק הכוונה אינה רצויה והמעשים עצמם רצויים – ודי בכך להרשעה בשוחד.

יאיר לפיד הוא למעשה עד מדינה, וכך יש להתייחס אליו. זה נובע משתי סיבות. הראשונה והשולית: גם הוא מקורב מאוד למילצ'ן ואפילו עבד אצלו, ולמרות זאת עסק – ולו בצורה מינורית – בחוק מילצ'ן ובכך ביצע אף הוא עבירה של הפרת אמונים. אפשר גם לשאול מדוע לא רץ למשטרה ברגע בו נתניהו לחץ עליו לקדם את החוק, כפי שהוא טוען כעת; השתיקה הזאת הופכת את לפיד לשותף לדבר עבירה. השנייה והעיקרית: יש לו הרבה מאוד מה להרוויח מעדותו נגד נתניהו. עד מדינה רגיל מקבל תמורה בדמות אי-העמדה לדין או הקלה בעונש. לפיד מקווה לקבל בתמורה את ראשות הממשלה. די בכך כדי להטיל ספק משמעותי במניעיו וממילא גם בעדותו, בדיוק כמו בעדותו של עד מדינה המחייבת חיזוק משמעותי. ראוי גם שהפרקליטות תדרוש ממנו להפסיק להתבטא בפומבי על הפרשה בכלל ועל חלקו בה בפרט, משום שכל התבטאות שלו מפחיתה את אמינותו ומוכיחה את האינטרס האישי העצום שיש לו. חוץ מזה, עד איננו אמור להיות השופט – אבל לפיד כבר מדבר על "האשמות" נגד נתניהו וקורא לו להתפטר. זו התנהגות פסולה בתכלית. עוד הערה לגבי לפיד: דוד אמסלם גינה אותו על "הלשנתו" וחזר למנטרה הקבועה – "ולמלשינים אל תהי תקווה". הציטוט הזה מלמד על בורות, משום שאותה תפילה נתקנה נגד מי שהלשינו על היהודים לרומאים ובכך סיכנו את חייהם, אבל לא זה העיקר. אם אמסלם אינו מבין את החובה האזרחית והציבורית לדווח על עבירות – הוא אינו ראוי להיות חבר כנסת. ועם כאלו תומכים, נתניהו לא צריך אויבים.

העובדה שהמשטרה הגישה את סיכומיה אומרת, שזהו המצע העובדתי והמשפטי עליו מתנהלים כעת תיקים 1000 ו-2000. זה אינו אומר שצריך להתעלם מהאינטרסים האישיים של רוני אלשיך ורוני ריטמן, שעלולים היו למלא תפקיד בקביעת הסיכומים. לכן, חובה לחקור את הטענות כאילו נתניהו ומקורביו ניסו ללכלך על החוקרים בפרשה. מי יכול לחקור את זה? לא המשטרה עצמה, זה ברור. אולי המחלקה לחקירות שוטרים – למרות שזה לא לגמרי המנדט שלה, וספק אם היא מסוגלת לנהל חקירה כזאת. יש לי רעיון יוצא דופן: המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח). היא מטפלת בעבירות שחיתות בצבא ויש לה לכל הפחות ידע בסיסי בניהול חקירות כאלו. יש משהו הדומה לתקדים בהקשר זה: כאשר עלו טענות נגד עו"ד אורי קורב על הטרדה מינית, הביא אביחי מנדלבליט קצינה מהפרקליטות הצבאית משום שבתוך הפרקליטות היה קשה למצוא מישהו שאיננו מכיר את קורב או עומד בקשרי עבודה איתו. את החקירה הזאת צריך לנהל במהירות ולסיים לפני שמנדלבליט מתכנס להחלטות בתיקי נתניהו. אם יימצא שהיה ממש בטענות של אלשיך וריטמן – יש למצות את הדין עם מי שניסה לשבש את החקירה בצורה כה בוטה. אם יימצא שאין להן יסוד – יהיה צורך לשקול האם עובדה זו אינה מחייבת בחינה מחודשת של סיכומי החקירה בידי גורמים משטרתיים אחרים. מכאן הדחיפות והחשיבות של החקירה.

על פניו, מו"ל ידיעות אחרונות מצוי בבעיה קשה. הוא אינו מכחיש ואינו יכול להכחיש את תוכן שיחותיו עם נתניהו, אם כי עד כה ראינו רק קטעים בודדים מתוכן ללא ההקשר הכולל שהוא בעל חשיבות עצומה. אבל בהתבסס על אותם קטעים, מוזס הציע לנתניהו שוחד או היה מוכן לתת לו שוחד: סיקור אוהד יותר (או לפחות עוין פחות) בתמורה להחלשתו של ישראל היום. גם אם מוזס ייחלץ מהפרשה ללא כתב אישום (כאדם פרטי קשה להאשים אותו בהפרת אמונים), עדיין יש כאן צל כבד ביותר על אמינותו של ידיעות אחרונות. עצם הנכונות הזאת מלמדת שני דברים: שלא מדובר במערכת עצמאית המנותקת מן האינטרסים של הבעלים, ושהקו המערכתי נגד נתניהו הוכתב ומוכתב משיקולים עסקיים של התחרות מול ישראל היום. אם זה המצב, ידיעות אחרונות עוד יותר גרוע מישראל היום: הביביתון של שלדון אדלסון פועל משיקולים אידיאולוגיים; האנטי-ביביתון של מוזס מונע משיקולים כספיים.

איש לא ייצא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט בקריאה שלא יאמץ את סיכומי המשטרה במלואם או בחלקם. איש לא יעתור נגדו אם יחליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו. רוב התקשורת תקשור לו כתרים אם יגיש, ותייסר אותו בשוטים ובעקרבים אם לא יגיש. מנדלבליט צריך פה את כל החוסן והיושרה שצבר בעשרות שנים של שירות ציבורי מסור, תהיה ההחלטה אשר תהיה. אם הייתי במקומו והייתי רואה שאני נוטה שלא לאמץ במלואן את מסקנות המשטרה – למשל: להגיש כתב אישום רק על הפרת אמונים ורק בפרשת המתנות – הייתי בונה בזהירות ובהדרגה את העברת המסר לציבור. אני לא מדבר על הדלפות, אלא דווקא על אמירות גלויות שמסבירות – ברמה התיאורטית, כמובן – מהן יסודות עבירת השוחד ומהי רמת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי בכלל ונגד איש ציבור בכיר ביותר בפרט. הדברים נכונים גם אם ההחלטה המתגבשת תהיה כן ללכת על אישום בשוחד, אם כי שם הם נחוצים בצורה פחות מובהקת. שיהיה ברור: העובדות לא ממש ישנו לפוליטיקאים ולפרשנים ולפרחחי פתח תקוה. בנושא של נתניהו, הדעות מקובעות מראש והן בשחור-לבן, בלי שום גווני ביניים ובלי שום מקום לשיקול דעת ענייני על בסיס עובדתי. אבל לכל הפחות צריך לעשות כל מאמץ להעביר מסר מקצועי וענייני.