ככותבת פורייה ומוכרת בעולם הספרות והשירה, מוצאת עצמה אורה עשהאל שבה אל יצירותיה המוקדמות שנכתבו בתקופת נעוריה. המשוררת מעידה (בשער האחורי של ספרה), כי יצירותיה נרשמו בפנקסה הסודי בעת שהותה בבית סבתא רבא שלה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי (לשם הובאה כיתומה מאם על-ידי סבא עשהאל). באותו בית חם ומיטיב היא מדגישה, כי בילתה נעורים מאושרים ויצירותיה זרמו בשירה ובכתיבת יומן אישי.
שלושה מוטיבים עיקריים מלווים את היצירות בקובץ החדש. הראשון הוא השיר 'גשר המילים' (ע' 8). אשר מופיע במלואו בעטיפתו האחורית של הקובץ. (ראה פסוק): ..."צַעֲקַת הַנַּעֲרָה לֹא נִשֵׁמַעַת בְּדְמָמָה/מוֹתִירָה מֵאָחוֹר יַלְדָּה /אֲחוּזַת פְּחָדִים, נְטוּשָׁה/מוֹצֵאת מִפְלָט בְּמִילִּים רוֹאָה /גֵּשֶׁר מְחַבֵּר אֶתְמּוֹלִים לְמָחָר/מְחַפֵּשׂ אַהֲבָה"...
הפסוק שלעיל מנגיש את 'ההווה' עם 'העבר' ומטבע הדברים מורה את ראשית צעדיה של ילדה קטנה ומפוחדת אשר עברה טלטלות רבות בדרך ללא מוצא, עד להגעתה לקן המבטחים אשר קיבל אותה לחיקו בזרועות פתוחות. סיפורה העצוב מהעבר מוסא בשיר: "בדד" (ע' 20). השיר מבהיר את תמונת ילדותה העגומה של ילדה יתומה מאם, שאביה זנח לטובת אישה חדשה. אותה אישה ראתה בילדה נטל מיותר.
(קרי): ..."יָלְדָּה עוֹמֶדֶת בּוֹדֵדָה/לָה רַע - כָּל כָּךְ לֹא טוֹב/אֵין צַעֲצוּעַ, לֹא חֲבֵרָה./אֵין בַּיִת - /הִיא בוֹדֵדָה בָּרְחֹב"...
המוטיב השלישי והאחרון מובא בשיר: 'כך טוב בחלד' (ע' 49). אשר מאגד ומוביל את היצירות בקובץ אל זוויות השקפה של פתיחות הדעת ופילוסופיית חיים נרכשת יציבה ומאוזנת. (ציטוט): ..."לִי סֻכָּרִיָּה בַּפֶּה - מְתוּקָה נוֹרָא/לִי חֶדֶר מָתוֹק, בְּגָדִים הָמוֹן וְאוֹהֲבִים שֶׁל בֶּאֱמֶת/וַאֲנִי - אֲנִי בֶאֱמֶת מְאֻשָׁרָה/לֹא בּוֹכָה הַרְבֶּה, גַּם לֹא צוֹחֶקֶת, סְתָּם - כָּךְ טוֹב בַּחֶלֶד"...
המסקנה מהמשפט: 'כַּך טוֹב לִי בַּחֶלֶד', באה מפי נערה מתבגרת אשר מכוח רצון פנימי אותה שאבה מהתבוננות מעמיקה בסביבתה הקיומית, וכך התחשלה וגברה על מצוקותיה. החלטתה העיקשת הייתה לעשות הכל בבקרה מלאה ובמידה הנכונה - לא 'לבכות' כשלא צריך. וגם לא 'לצחוק' סתם.
שירי הטבע והפילוסופיה נלמדים ונספגים בישותה הדעתנית והסקרנית. וכל כמה שהיא שואלת את נפשה יותר, כך צצות ונלמדות אצלה תובנות חדשות הנוצרות תוך כדי החיווי של המהויות האנושיות בכלל ביקום, וכן בזיקה הנוצרת בין האדם לטבע ולבריאה.
ראה פסוק מהשיר "הנפש" (ע' 22-23): ..."מְחַפֵשׂ הָאָדָם בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל/חוֹפֵר וְשׁוֹאֶל פֹּה וְשָׁם,/הֵיכָן אוֹתוֹ דָּבָר הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל? /הַאִם מָצוּי הַיָּפֶה בָּעוֹלָם?//נָפְשׁוֹ שֶׁבִּפְנִים - זֶה הַחֹפֶשׁ/זֶה אוֹתוֹ הַנָאֶה וְאַדִיר"... ולאחריו, מוסיפה המשוררת את השגתה התבונית: ..."לְכֹל אָדָם 'טוֹב' אוֹ 'רַע'/'כִּשָּׁרוֹן' אוֹ 'חִסָּרוֹן',/'מָעֲלָה' אוֹ 'מִגְרַעַת'/וְכֹל זֹאת יָפֶה, אַף מְעַנְיֵן. לָדַעַת"...
היצירות השאובות מהטבע, מסבירות את עומק החשיבה ההגותית. התפיסה התת-הכרתית מתעמתת עם המובנות המלוטשת והערכית. הינה כאן נפגוש בשיר "על הפרח" (ע' 19): ..."לְכָל פֵּרַח הַבָּעָה מִשֶּׁלּוֹ/יֵשׁ פְּרַח עָצֵב/וְקָמֵל, עָנָו וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים,/וְיֵשׁ גַּאַוְתָ,/מִתְרוֹמֵם בִּצְבָעִים רוֹעֲשִׁים.//הֵם הַּמְּיַפִּים אֶת חַיֵּי הָאָדָם/הֵם הַנִּצְחִיִּים - הֵם הָעוֹלָם"...
ההילה של 'הלא נודע' - העוטף את פני הבריאה ביקום, מצמצמת עד לאפסות את השליטה אותו מבקש האדם ליטול לחזקתו, אם בעמל כפיו ובזיעת אפו, ואם בגזל, במרמה הרס והרג. לא ישנו כהוא זה, את גלגלי ראשית ואחרית לנוע בהמשך כהרגלם מימים ימימה.
ראה השיר "טבע" (ע' 31): ..."עוֹמֵד אַתָּה וּמִשְׁתָּאֶה לְפִלְאֵי הַטֶּבַע,/לְפֶלֶא הַבְּרִיאָה, הַיּוֹפִי, נֶהְדָּרוּת הַיְקוּם,/מוּל יָם וְאֵיתָנָיו, צוּקִים שֶׁל הוֹד וְשֶׂגֶב./מָה עֵרֶךְ לַתּוֹלֵעָה - אָדָם, וּמִפְעָלוֹ יָקוּם?"...
נראה כי יצירותיה מהעבר הרחוק לא הפחיתו את נכס צאן הברזל לאורם כותבת המשוררת גם היום.
אותה השלמות וחדות הביטוי הרוחני באים באופן טבעי, מוחשי ואבסולוטי בכתיבתה. נראה זאת בשיר "חשבון נפש" (ע' 52-53): ..."שִׁעֲמוּם פֵּרוּשׁוֹ רֵיקָנוּת/וּלְמִשְׁמַע צְלִילִים,/לְמַרְאֶה אֲנָשִׁים, הַכֹּל נִמְלָא/שִׂמְחַת חַיִּים!"... ובהמשכו של השיר, נבחין כיצד המשוררת בונה את היציבות והאמינות בנתיבי חייה: ..."עֲבוּרִי - עֶרֶב אֶחָד מֵעַשָׂרוֹת - /יִהְיֶה מוֹרֶה הֵיאַך לִחְיוֹת./מִתְעוֹרְרִים רַעְיוֹנוֹת -/צָרִיךְ לִמְצֹא 'בְּשִׁעֲמוּם' עִנְיָן"...
הינה כי כן, למרות שהיא מודעת לכך שהאדם, אינו אלא גרגר קטן ביקום האדיר ואינו יכול מולו, היא אומרת בפשטות - מצא עניין בחיים. אל תשתעמם בחוסר מעש. הפעל את עצמך ועשה כי יקום דבר וחיה! ראה ציטוט מהשיר "מצחוק של ילד ובכיו" (ע' 78-79): ..."אִם לֹא תֵּלֵךְ רָחוֹק,/לְלֹא רִיצָת אָמוֹק,/תִּמְצָא -/הָאֹשֶׁר בַּפַשְׁטוּת/אֲשֶׁר סְבִיבְךָ"...
