1. לפי מה שאנחנו קוראים ושומעים, הדבר היחיד שעשתה
הילה גרסטל אחרי שקיבלה את ההצעה לקידום מועמדותה לכהונת היועץ המשפטי תמורת סגירת תיק המעונות נגד
שרה נתניהו, היה לספר על כך לשופטת
אסתר חיות. וזה מוזר ביותר, בלשון המעטה. נשיאה בדימוס של בית משפט מחוזי, נציבת תלונות הציבור על הפרקליטות, מועמדת לראשות מערכת אכיפת החוק - מקבלת הצעת שוחד ולא פונה מיד למשטרה או לפרקליטות? כנ"ל לגבי חיות: הנשיאה המיועדת של בית המשפט העליון שומרת את זה לעצמה?
אני משער שגרסטל וחיות אכן לא סיפרו לאיש על ההצעה, שכן אם היו מספרות - החקירה הייתה נפתחת ומסתיימת כבר אז, בשלהי 2015. מדובר באירוע מאוד מאוד נקודתי, שלפי החשד מעורבים בו שלושה-ארבעה-חמישה אנשים, כך שניתן היה לחקור אותו תוך שבוע. השתיקה הזאת מעוררת שתי תמיהות קשות, מעבר לקושיה של עצם קיומה. האחת: מי לידינו יתקע, שאין עוד כל מיני הצעות מגונות שמסתובבות בצמרת מערכת אכיפת החוק ונשמרות בבטן של כל מיני אנשים?
השנייה: אם גרסטל וחיות חשבו שההצעה הזאת היא לכל היותר בדיחה לא מוצלחת - מדוע כעת טוענות המשטרה והפרקליטות שזוהי שחיתות חמורה ביותר? אני כבר רואה בעיני רוחי את גרסטל וחיות ניצבות על דוכן העדים, והסניגורים מטיחים בהן: עצם זה שגבירתי לא עשתה דבר, מלמד שהיא לא חשבה בזמן אמת שזה בכלל ראוי להתייחסות; עצם זה שגבירתי לא עשתה דבר, מלמד שבכלל לא הייתה הצעה כזאת.
2. יש עוד שם שמשתרבב לפרשה:
יהודה וינשטיין. היועץ המשפטי דאז הוא ידיד טוב של אלי קמיר, האיש שלפי הטענה הציע לקדם את מועמדותה של גרסטל והביא לה את הצעת השוחד. כל כך טוב, עד שהפקיד בידיו את ניהול השקעותיו כאשר שימש כיועץ המשפטי. כדאי מאוד שהמשטרה תשאל גם את וינשטיין כמה שאלות על הסיפור הזה. ככלות הכל, מותר להניח שהיה לו עניין בזהותו של מחליפו, ולא רק בגלל שכמעט כל אחד רוצה שיורשו יהיה אדם ראוי.
ההחלטות של היועץ המשפטי ל
ממשלה אינן מתחילות עם כניסתו לתפקיד ואינן מסתיימות עם פרישתו ממנו. יש להן השלכות ארוכות טווח, הן בנהלים שהוא קובע והן בנושאים שהוא מוריש לבא אחריו. הנה דוגמה מהחיים. ביומו האחרון בתפקיד החליט וינשטיין שלא לפתוח בהליכים נגד בכירות הפרקליטות שניסו לשבש את תצהירו של ד"ר
חן קוגל. כעבור חודשים ספורים, אימץ
אביחי מנדלבליט את אותה החלטה - שמנעה מווינשטיין את הצורך להיחקר ואולי אף להעיד על חלקו בפרשה. אז האם וינשטיין ידע משהו על ההצעה לגרסטל? האם מקורבו קמיר סיפר לו משהו? התייעץ איתו? אלו שאלות המחייבות מענה.
3. עוד הערה בשולי הנושא הקודם. גרסטל ניהלה מאבק קשה ביותר נגד פרקליט המדינה,
שי ניצן, הן בשל התנגדותו לעצם הביקורת והן בפרשת תצהירו של קוגל - מאבק שהיה גורם מרכזי להתפטרותה. וינשטיין נתן גיבוי לניצן, במיוחד כאשר הלה דרש ממנו לבטל את החלטתה של גרסטל בפרשת התצהיר. אבל גרסטל, שאמרה בפומבי שניצן אינו ראוי להיות פרקליט המדינה, לא אמרה מילה וחצי מילה על וינשטיין. היום למדנו, שיש ביניהם חברות ארוכת שנים ושהם חברים באותו "פרלמנט". הדבר מטיל צל על שיקוליה של גרסטל, הנהנית ממוניטין של יושר חסר פניות.
4. במבט ראשון,
עצם הרעיון שניתן להשפיע על מינוי היועץ המשפטי לממשלה נראה הזוי. המינוי נעשה אומנם בידי הממשלה, אך לפי המלצותיה של ועדת איתור - נוהל שנקבע אחרי פרשת בר-און חברון מימי ממשלת נתניהו הראשונה. בראש ועדת האיתור האחרונה עמד הנשיא בדימוס
אשר גרוניס, וחבריה היו ח"כ
ענת ברקו, פרופ'
גבריאלה שלו ועורכי הדין
משה נסים ו
יחיאל כץ. האם נתניהו יכול היה להשפיע על ועדה זו?
היכולת להשפיע על גרוניס הייתה אפס, לא קיימת. ברקו היא חברת כנסת מטעם הליכוד, נסים היה שר המשפטים והאוצר בממשלות הליכוד - כך שלנתניהו הייתה גישה אליהם. שלו הייתה שגרירת ישראל באו"ם בשנים 2010-2008 - גם תחת נתניהו. לא ידוע על קשר בין כץ לבין נתניהו ולשכתו, אבל ראש הממשלה יכול להגיע לכל אחד. מאחר שהיה צורך בארבעה קולות כדי להמליץ על מועמד, צריכים היו נתניהו/מקורביו להשפיע בעיקר על כץ.
כאשר הוועדה המליצה על אביחי מנדלבליט, גרוניס היה היחיד שהסתייג, משום שלדעתו היה צורך בצינון בין תפקיד מזכיר הממשלה לבין תפקיד היועץ המשפטי. מנדלבליט היה המועמד המועדף על נתניהו ועל שרת המשפטים,
איילת שקד. איכשהו, הוא נותר היחיד שקיבל ארבעה קולות. כך שתסריט לפיו נתניהו/מקורביו מביאים לבחירתה של גרסטל, הוא הרבה יותר מציאותי מכפי שנדמה ממבט ראשון.
5. ובכל זאת, קשה להאמין שנתניהו עצמו היה מעז לפעול בצורה כזאת אחרי פרשת בר-און חברון, שעלתה לו בהישג המפוקפק של להיות ראש הממשלה המכהן הראשון שנחקר באזהרה, ושכמעט עלתה לו בכתב אישום. חפץ מקורב יותר לשרה נתניהו, ורעיון מטורף שכזה נראה מתאים יותר לגברת מאשר לאדון מרחוב בלפור.
אבל גם אם לבני הזוג לא היה כל קשר להצעה הזאת, גם אם רק חפץ היה קשור אליה - יש לה השלכות רוחב מטרידות מאוד. איך יכול להיות, שמישהו בקרבתו של ראש הממשלה בכלל חושב על אפשרות כזאת? איזה הלך רוח קיים בלשכת ראש הממשלה ובמעונו, בו יכולה להיוולד המחשבה שאפשר לשחד את היועץ המשפטי העתידי? מהי דרגת שכרון הכוח והאטימות אליה הגיעו אנשים בסביבתו של נתניהו? ובעיקר: האם הוא לא הרגיש שזה מה שמתחולל סביבו? האם זו הייתה רוח המפקד שנשבה ממנו?
יותר מדי אנשים בסביבתו הקרובה של נתניהו מסובכים בפלילים במידה זו או אחרת, מעבר כמובן לנתניהו עצמו: שרה נתניהו,
דוד שמרון, יצחק מולכו,
נתן אשל, ניר חפץ,
ארי הרו, פרח לרנר,
אבריאל בר-יוסף,
שלמה פילבר. באקוואריום של נתניהו יש יותר מדי דגים סרוחים, מכדי שנוכל לומר שזהו רק צירוף מקרים.
