לרוב, כשאנו חשים לא טוב, ייראו זאת עלינו מייד כאשר יהיה לנו חום או שנהיה תשושים. עם זאת, יש לא מעט מחלות בהן החולים לא משתפים את הסביבה בהם מפאת הבושה שהם חשים ומהפחד מהתגובות השונות שהסביבה תגיב ברגע שיספרו על היותם סובלים מהמחלה ומנסים להסתיר זאת עד כמה שהם יכולים.
אחת מהבעיות הנפוצות לכך היא שלפוחית רגיזה, אחת מסוגי ההפרעות בשליטה בשתן. שלפוחית רגיזה לא חייבת להתבטא באיבוד שתן לא רצוני, בצורך הדחוף להטלת השתן ובקושי בהתאפקות בשביל להפריע בחיי היומיום.
ישנם גורמים רבים לתופעה זו, למשל, שתיית אלכוהול או קפה, מצב נפשי קשה, חרדות, פוביות ופחד. הרבה פעמים התופעה יכולה להיגרם כתוצאה מבעיות נוירולוגית החל משבץ מוחי, סוכרת, טרשת נפוצה ובעיות בעמוד השדרה.
השכיחות של שלפוחית רגיזה היא בין 20%-17% באוכלוסייה וזהה בין גברים לנשים. עם זאת, ישנה תופעה הנקראת 'שלפוחית רגיזה רטובה', המאופיינת בדליפות שתן מרובות וזו יותר שכיחה בקרב נשים (כל שלוש נשים מול גבר אחד). התסמינים לתופעה זו מאופיינים בעיקר בדחיפות, צורך עז ומדי להטלת שתן, תכיפות, הטלת שתן יותר משמונה פעמים ונוקטוריה משמע, קימה של פעם אחת או יותר להטלת שתן במהלך הלילה.
מדובר בבעיה שקשורה באיכות החיים, והסובלים ממנה נמנעים מלצאת לתיאטרון או לקולנוע, מדובר בבעיה חברתית ובמיוחד בקרב מרטיבים ישנה ירידה בדימוי העצמי המאופיינים במצבי רוח עד דיכאון וכן, ישנה פגיעה בדימוי המיני. הבעיה המרכזית בתופעה זו היא שהבושה מעכבת את הפנייה לרופא והסובלים ממנה מנסים להסתיר את ההרטבה על-ידי חיתולים ופדים.
מרבית החולים מנסים להתמודד עם זה לבד וחושבים שזה יסתדר ושניתן להסתיר את זה לאורך זמן. בנוסף, במקרה זה, הבושה משחקת תפקיד מרכזי בהימנעות מפעילות חברתית וממפגשים משפחתיים, פוגעת בדימוי העצמי, במצב-הרוח, בחוסר השליטה של אותו אדם שמאבד חלק מהיכולות שלו. במקרים אלו, לבושה יש תפקיד מרכזי בהימנעות ממפגש ראשוני עם הרופא, או בחשיפת עומק ועוצמת הבעיה בפני הרופא אם כבר פגישה כזו סוף-סוף מתקיימת.
כיום, ישנם טיפולים פסיכולוגיים העוזרים למניעת התופעה וכן, ישנם טיפולים תרופתיים באמצעות תרופות משתי קבוצות שונות- קבוצת התרופות האנטיכולינרגיות וקבוצת תרופות מסוג בטא 3 אנטגוניסטי. שתיהן פועלות על שריר השלפוחית וגורמות להרפייתו וכך מצליחות למנוע התכווצות לא רצונית של השלפוחית - זו הגורמת לתחושת הדחיפות.
גם מחלת הכבד "דלקת ראשונית של דרכי המרה", הינה מחלה שלמרות שהגורם לה אינו ידוע, החולים בה נמנעים מלהודות כי חולים בה ואינם מדברים עליה עם הסביבה. הסיבה נעוצה בכך שישנן מחלות כבד שהגורמים להן הן, בין היתר, צריכה מוגברת של אלכוהול, ולכן החולים הסובלים ממנה חוששים שעם היוודעות מחלתם, הם יתפסו כאלכוהוליסטים, וזו אחת הסיבות שכמעט שאין אנו שומעים על חולים במחלה זו פרט לכך שהמחלה איננה שכיחה. דבר מעניין נוסף במחלה הוא שבעבר המחלה נקראה "שחמת מרתית ראשונית".
המונח שחמת הוא מצב שבו רקמת הכבד הבריאה מוחלפת במספר רב של צלקות בכבד וככל שמספרן עולה, יכולת הכבד לתפקד יורדת, דבר אשר הגביר בנוסף את הבושה והחרדה בקרב החולים וגרם להם ולסביבתם לחשוב שהם מיועדים אוטומטית להשתלה, מה שאינו בהכרח נכון.
כ-90% מכלל החולים בדלקת ראשונית של דרכי המרה, הינן נשים בגילאי 80-40. התסמינים כוללים: עייפות, גרד בגפיים ולעיתים יש אי-נוחות בבטן הימנית העליונה, אך רוב המקרים הם א-תסמינים. מחלת דלקת ראשונית של דרכי המרה, ניתנת לטיפול ואיננה מתקדמת היום ברוב המקרים לשמחת הכבד עקב הטיפול המוצלח ועל כן הארגונים האירופים והאמריקנים החליטו לשנות את שם המחלה משחמת לדלקת ראשונית בדרכי המרה.
מאמצע שנות ה-90 ניתן לטפל במחלה על-ידי תרופה המחליפה את חומצות המרה ה"רעילות" בכאלה שהן "מיטיבות" וכך מעכבת את התקדמות המחלה לשחמת. הטיפול ניתן לאורך כל החיים. עם זאת, חלק מהחולים (40%-25%) מגיבים רק באופן חלקי לתרופה או אינם יכולים להמשיך לקחת אותה בשל תופעות לוואי קשות. לאחרונה, פותחה תרופה חדשה אשר מתאימה לחולים שאינם מגיבים לטיפול הקיים או מגיבים חלקית או סובלים מתופעות לוואי קשות וזו משפרת את זרימת המרה בכבד ומדכאת את ייצור חומצות המרה "הרעילות" לכבד.
