בזק-נזק: נתניהו בצרה צרורה

שלמה פילבר כנראה נותן למשטרה ולרשות ניירות ערך עדות זהב נגד בנימין נתניהו, ואולי אפילו יש לו ראיות חפציות – תכתובות, מסרונים, הקלטות. זהו ההסבר היחיד להסדר המאוד-מקל שנחתם עימו: הוא לא יועמד לדין פלילי, אלא רק לדין משמעתי וייפסל לצמיתות משירות המדינה. פילבר לא ירצה אפילו של"צ, לא יוענש ללא הרשעה, לא ישא בעונש על תנאי, לא יינזף, לא יישללו ממנו משכורות. כלום. מובן שהפסילה משירות המדינה היא חסרת משמעות. הרי איש לא היה מעלה על דעתו לשכור למשרה ציבורית מישהו שהודה במעורבות בפרשת שחיתות נרחבת. פילבר עצמו לא היה הופך לפקיד מן המניין, וברור שלא ניתן להעניק לו תפקיד בכיר. כך שמדובר למעשה בהסדר ללא כל ענישה, ללא הרשעה פלילית שתמנע ממנו תפקידים במגזר הפרטי, וכמובן ללא קלון. תיאורטית, הוא יכול להיות אפילו ראש הממשלה. מדיניות הפרקליטות בשנים האחרונות היא לתת עונש כלשהו לעדי מדינה. קחו לדוגמה את שולה זקן: היא הודתה בקבלת שוחד, העידה נגד אהוד אולמרט ונשלחה ל-11 חודשי מאסר. הרב יאשיהו פינטו, שהודה במתן שוחד והעיד נגד מנשה ארביב, נשלח לשנת מאסר. המקרים הללו לא דומים לגמרי לפרשה 4000, אבל הם מספקים נקודת השוואה. העובדה שפילבר יוצא פטור בלא כלום, מעידה טוב מכל על עוצמת העדות שלו ועל אמינותה. די בכך כדי להצדיק נדודי שינה קשים של בנימין נתניהו.

סיבה נוספת היא העובדה שמדובר בחקירה שהחלה בידי רשות ניירות הערך ושגם כיום הרשות שותפה מלאה בה. מי שחושב שהרשות היא רק גורם נלווה, שרק נותנים לה כבוד בחקירה שמובילה המשטרה – שיקרא את הפרוטוקולים של הארכות המעצר. נציגי הרשות מופיעים וטוענים בבית המשפט, לעיתים אפילו בלי אנשי המשטרה. רשות ניירות הערך היא אולי גוף החקירה המקצועי ביותר בישראל. כל חקירה שלה נפתחת באישורו של פורום בראשותו של יו"ר הרשות. החוקרים הם עורכי דין ורואי חשבון מעולים. הרשות מעולם לא הוכתה בפרשיות מביכות כמו אלו שזעזעו את צמרת המשטרה. מעולם לא התגלה בה חשד כלשהו לשחיתות. שיעור ההרשעות שלה הוא 100% או כמעט 100%. שמואל האוזר, היו"ר שבתקופתו החלה חקירת פרשת בזק המקורית, והיו"ר הנוכחית ענת גואטה אינם מספקים כל עילה לפקפק ביושרתם ובמניעיהם (בהשוואה לרוני אלשיך ולכמה קצינים בכירים אחרים). בקיצור: מי שיש לו עסק עם רשות ניירות הערך - קרוב לוודאי שהוא בבוץ עמוק.

אם נתניהו רוצה עוד סיבה לדאגה – הנה היא: ליאת בן-ארי שווקי ויוני תדמור. פרקליטת מיסוי וכלכלה והמשנה שלה הם המלווים את החקירות בעניינו, ותדמור אף הופיע השבוע בבית המשפט בערעור בנושא אלי קמיר. השניים הובילו את תיק הולילנד – בן-ארי חתמה על כתב האישום לפני שהתמנתה לתפקידה הנוכחי, תדמור עמד בראש צוות התביעה. הם שלחו לכלא את אהוד אולמרט, תוך ניהול למופת של משפט השחיתות הגדול ביותר בתולדות המדינה. גם אצלם, היושרה והמקצוענות מצויים מעל לכל ספק.

אם הזכרנו את הולילנד, אזי מתבקשת ההשוואה בין פרשה זו לבין פרשות נתניהו. פרשה 1000 דומה הרבה יותר לפרשת טלנסקי ולפרשת מרכז ההשקעות של אולמרט, בעוד תחושתי היא שבפרשה 2000 הבעיה של נוני מוזס חמורה בהרבה מזו של נתניהו. לעומת זאת, פרשה 4000 דומה להולילנד במובן זה, שמדובר לכאורה בפגיעה משמעותית באינטרס הציבורי בתמורה לשוחד. בהינתן המידע המאוד-מצומצם שיש לנו, אפשר לומר שלכאורה – פרשת נתניהו-בזק חמורה יותר מפרשת הולילנד. נכון שבפרשת הולילנד עבר שוחד במיליוני שקלים, בעוד שבפרשה הנוכחית מדובר על טובות הנאה בלתי מוחשיות בדמות סיקור אוהד באתר וואלה. אבל הנזק לציבור – שוב, לכאורה – היה גדול בהרבה. בהולילנד נפגע האינטרס הציבורי של הירושלמים הרואים את אותו פרויקט ענק על ההר. אם נתניהו ומשרד התקשורת נתנו לבזק הטבות, זה בא על חשבון פתיחת השוק לתחרות – בשירות חיוני שכולנו צורכים. במילים אחרות: בהולילנד היה נזק אסתטי לכמה מאות אלפי ירושלים; ב-4000 הנזק המצטייר הוא בכיסיהם של מיליוני ישראלים.

כבר עמדנו השבוע על סימני השאלה בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה וההצעה הנטענת להילה גרסטל: תמיכה של ראש הממשלה או מקורביו במינויה לתפקיד, אם תבטיח לסגור את תיק המעונות נגד שרה נתניהו. אם ההצעה הייתה איומה ונוראה, אם היא מגלמת שחיתות חמורה ביותר כפי שטוענת כעת המדינה – מדוע גרסטל ואסתר חיות לא חשבו כך בזמן אמת ולא דיווחו לאיש? ואם הן חשבו שזו לכל היותר בדיחה לא מצחיקה – מדוע כעת טוענת המדינה את ההפך? זה דומה למצב בו יבואו למישהו אחרי שנתיים ויגידו לו: ההוא שביקש ממך 100 שקל - בעצם הוא שדד אותך באיומי סכין, בלי שהרגשת. במבט רחב יותר, מה שמטריד במיוחד הוא האפשרות שגם דמויות כה בכירות בעולם המשפט, עלולות להחזיק בבטן מידע כה משמעותי במשך זמן כה רב. נזכיר שאנחנו מדברים על מי שהייתה אז שופטת בבית המשפט העליון וכיום עומדת בראשו, ומי שהייתה נשיאת בית משפט מחוזי ונציבת הביקורת על הפרקליטות. מי לידנו יתקע, שאין עוד מקרים דומים? האם עלינו לפקפק גם בשיקול הדעת – לכל הפחות – של בכירים כאלו?

השורה התחתונה של השבוע האחרון היא, שפרשה 4000 נראית כבעלת הפוטנציאל ההרסני ביותר מבחינתו של בנימין נתניהו. יש בה עד מדינה רציני מאוד, יש בה חוקרים מיומנים מאוד, יש בה נזק גדול מאוד. אומנם כבר ציינתי, שההחלטות שהתקבלו בעניינה של בזק אינן מתמטיקה ואפשר תמיד לטעון שמאחוריהן עמד שיקול דעת מקצועי. אבל אם – למשל – פילבר יוכיח שהן עמדו בניגוד לעמדת הדרג המקצועי; אם – למשל – ניתן להראות סמיכות זמנים ברורה בין ההחלטות לבין הנחיות שנתן אלוביץ לראשי וואלה; אם – למשל – יתברר שנתניהו התערב בצורה אישית חריגה; אם אלו יוכחו – נתניהו בדרך להרשעה בקבלת שוחד. במצב זה צריך להתחיל לשאול, מתי המסה של החקירות תהיה כזאת, שנתניהו לא יוכל לתפקד כראש ממשלה. לא שיניתי את דעתי העקרונית: ראש ממשלה מחליפים בקלפי או בפסק דין (ולכל המוקדם בכתב אישום), לא בחקירה ואפילו לא בסיכום שלה. אלא שלעיתים הכמות יוצרת איכות. באיזושהי נקודה, הראש של נתניהו יהיה יותר מדי בחקירות – וממילא פחות מדי בענייני המדינה. תשומת לב וזמן הם משחק סכום אפס: מה שניתן לאחד, בהכרח נגרע מן האחר. במצבה של ישראל – מדינה המצויה באיום קיומי תמידי – ראש ממשלה בפחות מ-100% משרה הוא מותרות שעלולים לעלות בדמים ואף בדם. אם נתניהו יצטרך להקדיש שעות להכנת הגנתו, אם חלק מתשומת ליבו יופנה לחקירות נגדו ונגד אשתו (ודי בחלק שאינו שולי) – הוא לא יוכל להמשיך להיות ראש הממשלה.