זהו כנראה התיק בו התפרסם דנציגר בצורה הרחבה ביותר בציבור. אחרי ארבעה שופטים בבית המשפט המחוזי בנצרת שהרשיעו את זדורוב ברצח תאיר ראדה, סבר דנציגר שיש לזכותו מחמת הספק (ע"פ 7939/10 מדצמבר 2015). בית המשפט העליון הכריע נגד דעתו, אך דעת המיעוט של דנציגר ממשיכה לשרת את מי שמשוכנעים בחפותו של זדורוב. בעקבות אותו פסק דין, אף העלה דנציגר בפומבי את הטענה לפיה דעת מיעוט בתיק רצח יוצרת ספק סביר המחייב זיכוי; בית המשפט העליון דחה מאוחר יותר במפורש גישה זו. כמו בעניין אפרופים, אותו נראה בהמשך, דנציגר דבק בדעתו המקצועית הכנה ואינו נרתע מביקורת. מבחינה משפטית, מרתק הניתוח המעמיק שביצע דנציגר – שבא מהדיסציפלינה האזרחית – לכל ראיה בתיק מורכב זה. כאשר נשאל פעם מדוע עשה את המעבר, אמר בחביבותו הטבעית: "זה נורא מעניין". וזה היה הסיכום של דבריו, אחרי 200 עמודים של אותו ניתוח:

רפי פלד ואריה גבעוני עמדו בראש מארג חברות שקרסו בקול רעש גדול בתחילת שנות ה-2000, הועמדו לדין על שורה ארוכה של עבירות ניירות ערך והורשעו – יחד עם דוד הבי וטל יגרמן. בערעורם לעליון דנו דנציגר, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, ושלושתם חתומים יחדיו על פסק הדין – הקובע שורה של הלכות בדיני חברות וניירות ערך (ע"פ 3506/13 מינואר 2016). אחת המרכזיות שבהן היא שאלת הגדרת "נושא משרה", לנוכח העובדה שבאופן רשמי לא היה ל-יגרמן מעמד שכזה, אך בית המשפט קבע שבפועל הוא היה נושא משרה.

אחד מפסקי דינו החשובים של אהרן ברק היה בנושא אפרופים, בו קבע, כי בית המשפט יכול ליצוק לתוך חוזה את מה שנראה לו שהייתה כוונת הצדדים. פסק דין זה ספג ביקורת מתמשכת מעורכי דין בתחום המסחרי, בטענה המוצדקת שהוא יוצר חוסר ודאות ועלול להביא לכך שבית המשפט יכפה על הצדדים פעולות להן לא התכוונו. אין זה מפתיע, שדנציגר – שהיה מעורכי הדין האזרחיים המובילים בארץ – יצא נגד אותו פסק דין. ברק הגיב בביקורת אישית חריפה על דנציגר, אך הוא לא נרתע ובסופו של דבר אף שינתה הכנסת את חוק החוזים ועיגנה את פרשנותו של דנציגר. אחד מפסקי הדין המובילים שלו ניתן בעניין בלמורל וירון כהן (ע"א 8836/07 מפברואר 2010).

ישי לויט, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שימש כבורר בסכסוך הממושך בין מפרקיה של חברת ארט-בי הפולנית לבין משפחתו של ג'ק ליברמן על מניות פז. בני משפחת ליברמן טענו שנודע להם במאוחר, כי לויט ניהל מו"מ עם פז על רכישת תחנת דלק ולכן יש לפסול אותו. דנציגר – אשר טיפל כמעט בכל התיקים בנושאי בוררות בעליון בשנים האחרונות - דחה את הבקשה לבטל את החלק הראשון של פסק הבוררות, אך קבע שהיא תימשך בפני בורר אחר. פסק דינו בנושא זה (רע"א 296/08 מדצמבר 2010) מהווה אבן יסוד בדיני פסלות בוררים.

שלושה מבני משפחת יהל ניהלו הליך שומה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כנהוג, הדיון התקיים בדלתיים סגורות בשל חסיונם של פרטים הנוגעים לרכושם של הנישומים, אך יהל ביקשו לאסור לפרסם גם את פסק הדין. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה; דנציגר קיבל את ערעור המדינה (רע"א 382/16 מיולי 2016) וקבע הלכה לפיה ככלל יפורסמו במלואם פסקי דין במיסים. אגב כך, התייחס דנציגר לעקרון-העל של פומביות הדיון.

תחנת הרדיו החרדית קול ברמה סירבה להעלות נשים לשידור. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את בקשת ארגון "קולך" להגיש תביעה ייצוגית נגד התחנה, ובית המשפט העליון דחה את ערעורה של קול ברמה. דנציגר עוסק בפסק דין זה (רע"א 6897/14 מדצמבר 2015) בשאלת הדרת נשים, לצד הסוגיה המשפטית בדבר זכותו של ארגון להגיש תביעה ייצוגית בה הוא קובע הלכה מחייבת (ובה לא נעסוק כאן).