עורכי דין פליליסטים נדהמו מהמסרונים בין
רונית פוזננסקי-כץ לערן שחם-שביט, אבל לא הופתעו מעצם האירוע. תמיד יש באולם תחושה שהשופטים עושים מה שהתובעים מבקשים מהם, אמרו כמה סניגורים; מה שיוצא דופן כאן, הוא שיש ממש תיאום מראש ובכתב. המשפט החמור ביותר, הם מסכימים, הוא זה שבו שחם-שביט כותב לפוזננסקי-כץ: אנחנו נבקש שלושה, תתני יומיים.
חשוב לדעת מה מתרחש באולמות מעצרים כדי להבין את ההקשר. בשנת 2016 נפתחו בבתי משפט השלום 179,689 תיקי מעצרים. זה אומר 600 תיקים בממוצע ביום, והדיונים מתקיימים ברובם המכריע בשמונה-עשרה בתי משפט. כלומר: שופט מעצרים תל אביבי (כמו פוזננסקי-כץ) דן ב-50, 60 ואף 70 תיקים ביום. ואנחנו מדברים על יום דיונים בן שמונה שעות לכל היותר, דהיינו: שבעה-שמונה תיקים בשעה, שזה עשר דקות לכל תיק. וכל זה נעשה במהומה בלתי פוסקת, של עצורים שמוכנסים ומוצאים, בני משפחה שנכנסים ויוצאים, חוקרים וסניגורים שמתחלפים.
מדוע השופטים מסכימים בצורה הזאת, אין לשום שופט שום סיכוי לצלול לעומקו של שום תיק. מה שיש לו זה את בקשת המשטרה, הוא נותן לסניגור דקות בודדות להציג שאלות לחוקר (שכמעט על כולן איננו עונה מנימוקים של סודיות החקירה), הסניגור עושה כמיטב יכולתו לבקש חלופת מעצר, ואז על השופט להחליט בו במקום. הכי קל לו לקבל את בקשת המשטרה (או הרשות החוקרת האחרת), וזה משלוש סיבות.
האחת: החוקרים כמעט תמיד מגישים לשופטים דוח חסוי, שהחשודים וסניגוריהם אינם יכולים לראות. יש לכך הצדקה - לא צריך לחשוף מידע וקווי חקירה - אך במחיר עיוורון כמעט מוחלט של החשודים. צריך לסמוך על השופטים שתוך כמה שניות יתרשמו האם הדוח הזה מבוסס והאם הוא מצדיק את הארכת המעצר. באופן הכי טבעי, הם יסמכו על הדוחות הללו.
השנייה: חלופת מעצר מחייבת הליך נוסף - תסקיר של שירות המבחן, בדיקה של מפקחים אפשריים, בחינת ההיתכנות של איזוק אלקטרוני. בעומס בלתי אנושי של עשרות תיקים מדי יום, באופן טבעי רוצים השופטים לסיים את התיק ולעבור הלאה, ולא לקיים בו דיון נוסף. וכך, למרות שהחוק קובע שיש לבחון חלופות ושמעצר מלא הוא רק באין-ברירה, המעצר מאחורי סורג ובריח הוא למעשה ברירת המחדל.
השלישית: בתיקים לא מעטים, חוששים השופטים להיות האחראים לכך שהחשוד יסתובב ברחובות ואולי יפגע בקורבנות נוספים. הדוגמה הבולטת ביותר היא אלימות במשפחה, וזה נכון גם לגבי עבירות מין, רכוש וסמים. כל שופט יודע, שאם הוא ישחרר חשוד כזה והלה יכה שנית - התקשורת תתנפל עליו, בלי להיכנס לעובדות ולחוק.
במצב כזה, נוצרת זיקה הדוקה בין השופטים לבין החוקרים - גם ללא כל כוונת זדון, גם ללא כל היכרות מוקדמת. אלו מבקשים ואלו מסכימים. בדרך כלל השופטים יתנו לרשות החוקרת פחות ימי מעצר מכפי שהיא מבקשת, וכך נוצר מראש בזאר טורקי: החוקרים מבקשים יותר, הסניגורים מבקשים פחות או בכלל לא, והשופט חותך באמצע. וכפי שראינו בהתכתבות בין פוזננסקי-כץ לשחם-שביט, זוהי העמדת פנים ידועה מראש.
מה צריך לעשות כל זה לא בא להפחית כהוא זה מחומרת התיאום בין פוזננסקי-כץ לבין שחם-שביט, אלא רק להסביר את הרקע הבעייתי עליו צמח אותו אירוע חמור מאין כמותו. זה גם מוביל לצעדים שיש לנקוט כדי למנוע אירועים כאלו בפרט, וכדי להגביר את הוגנות דיוני המעצר בכלל.
1. יש לצמצם בצורה משמעותית את מספר המעצרים המגיעים לבית המשפט. "תוכנית המפנה" של
יוחנן דנינו הזניקה את מספרם באחוזים רבים, ו
רוני אלשיך ביטל אותה ובצדק - אך מספר המעצרים עודנו עצום. לשם השוואה: לפני שנתיים נפתחו 57,682 תיקים פליליים בבתי משפט השלום והמחוזי. זה אומר, ששני שלישים מן המעצרים היו מיותרים בדיעבד.
2. יש לבחון לעומק את השימוש במידע חסוי. הדרך היא ליטול בצורה מדגמית כמה מאות דוחות כאלו שהוגשו לבתי המשפט, לבדוק אוביקטיבית האם הצדיקו מעצר ולבחון אותם אל מול כתב האישום או פסק הדין שניתנו בהמשך הדרך. זו משימה לאגף הביקורת המערכתית על הפרקליטות והמשטרה, שאמור לפעול במשרד
מבקר המדינה.
3. יש להגדיל את מספר שופטי המעצרים ולקיים דיונים במשך 12-10 שעות ביום, כך שכל תיק יקבל מינימום של תשומת לב והגינות גם כלפי החשוד. בדרך כלל יש הצדקה להארכת מעצר, אך גם מראית פני הצדק חשובה ביותר, ובוודאי שדיונים מעמיקים יותר יביאו ליותר שחרורים לחלופות.
4. יש להגדיל את מספר העובדים בשירות המבחן, כך שהתסקירים יינתנו במהירות ולא יהיה צורך בדחיות ארוכות ומרובות כדי לבחון את החלופות. כנ"ל לגבי אפשרות השימוש באיזוק אלקטרוני, שכיום היא מוגבלת מבחינת מספר העצורים ולעיתים גם מבחינת מיקומם.
השופט
נעם סולברג אמר לאחרונה, שהתיקים הקשים ביותר שאיתם התמודד בכל שנותיו כשופט בכל שלוש הערכאות, היו תיקי מעצרים: הכורח להחליט בתוך דקות בודדות על שלילת חרותו של מי שעדיין עומדת לו חזקת החפות. זהו קושי מובנה בתיקים הללו, אך ניתן וצריך לעשות לא מעט כדי להפחית אותו ולהגביר את ההגינות והשקיפות.
