כגילוי נאות אשוב כאן ואומר כי הוצאת "צבעונים", בה ראתה אור האנתולוגיה היא הוצאת הבית שלי בתריסר השנים האחרונות, וכי ד"ר צבעוני היא גם העורכת הישירה של ספריי בשנים אלו. כמו-כן, נכלל לשמחתי הרבה שיר משלי באנתולוגיה המיוחדת הזאת.
כותרת שלישית יש לאנתולוגיה ואביא אותה כאן, "שירים, פואמות, פזמונים, שירי ילדים", ואנו נצא ונלמד על מגוון היצירות והסגנונות ותת-הסגנונות הגדול שיש בה. היקפה של האנתולוגיה ענק, כ-480 עמודים מרובעי טורים, והיא מכילה 870 יצירות שיריות של משוררים ושל כותבי פזמונים ואף מתרגמים של אותה השירה מלשון אחרת, וזו נעשתה בעבודת ליקוט ונבירה מייגעת אבל מרתקת באין ספור ספרים ודברי ספרות אחרים אשר נמשכה כשלוש שנים. ייאמר עוד כי היצירות מובאות על-פי גילם של הכותבים, למן הוותיק והעתיק והחבוי שבהם אל החדש והיותר הצעיר והגלוי שביניהם, בכתיבה חדשה או רעננה של ימינו אנו.
היא מקדימה, בין יתר דבריה: "בכל התהליך המורכב הזה חשתי את משא הדורות, והוא בא לידי ביטוי בעצם איסוף השירים על השפה העברית. שפת עבר. שפת אמת. לשון הקודש. שפה ברורה. שפה מצוחצחת. שירה של תקווה ותהילה, שיר הלל לאלה ששמרו על שפת עבר אחרי שבלל אלוהים את השפות במגדל בבל, שיר הודיה למחדשי השפה, לאומה, לתנ"ך, לאלוהים, לפעמים למלכים ולפטרונים. משוררים רבים קמו, חלמו וכתבו במרוצת הדורות, ובבוא יומם הותירו לדורות הבאים מורשת של כמיהה, געגועים, תקוות, בכי ומרורים ושאלות על מהות החיים ועל מהות הקיום שלהם, של דורם ושל עם ישראל בהווה, בעבר ובעתיד." והיא מוסיפה באותן שורות: "באשר לשירי המשוררים בני זמננו - לא קיבלתי את כולם, וגם לא כל אלה שקיבלתי שייכים לפנתיאון השירה העברית. אבל אין ספק שהם מַרְאָה של שירת ימינו. לפיכך הביקורת לטוב ולמוטב על תוכן האסופה תהייה מכוונת רק אליי".
רפי וייכרט כותב, בין היתר: "בשביל רבים מן המשוררים שלפנינו הלשון העברית היא כלי מלא קדושה, דברי אלוהים חיים, תפילה, בקשה. בשביל אחרים היא שפת הדיבור היום-יומי, שאמנם נושא בחובו את מורשת הדורות, אולם הוא חי ומתנשם לו ברחובות הכרך או בין שביל קבוץ, ועל כן נברא מחדש מדי יום ביומו לצרכים לא פולחניים." "הספר רב הפנים שלפנינו מזמן את הקורא למסע מרתק בן אלפי שנים ביצירתם של משוררים דתיים וחילוניים, עטורי הילה ונשכחים, לאומיים ואישיים. על מקצתם אנו יודעים ריבוא פרטים ועל אחרים רק מעט מאוד. את כולם צירפה וצרפה לאורך ההיסטוריה אהבת העברית".
ואילו משה שטיינשניידר (1907-1816) מחלק את חיינו וחיי שפתנו לשישה עידנים: ראשון, "ממעמד הנבחר ונתינת הדת על-ידי המחוקק הראשון עד חורבן הבית וגלות בבל." שני, "מגלות בבל ותשובתה ובנין בית שני עד חורבנו משך זמן קרוב ת"ק שנה. שלישי, "מאז פסקה חברת אנשי כנסת הגדולה וצאת שם הפרושים בארץ, שהוא במאה השלישית לעמידת בית שני." רביעי, "זמן חתימת התלמוד והחל ימי רבנן...עד גרוש ספרד, זמן ת"ת שנה." חמישי, "מגרוש ספרד עד ארבעים שנה קרוב לזמננו משך זמן ג' מאות שנים." ושישי, "הוא הזמן הקצר והשונה מכולם. קצר כי לא יכילו ימיו יותר מארבעים או חמשים שנה. ושונה כי בכל הזמנים שקדמו לא קרה ללשון שינויים הפכיים בעלות ורדת. כמו בזמן הקצר הזה..."
לסבר את הדעת ולהבין עד כמה האסופה שלפנינו רחבה, אומר כי בעוד השיר האחרון באנתולוגיה הוא של משורר צעיר יליד 1995, הרי השיר הראשון הוא משנה לא ידועה, זאת מפאת קדמוניותו ומיוחס לאברהם אבינו, כי נדפס ראשונה במנטובה בשנת 1562, ואביא כאן את חלקו:
בשלשים ושתיים נתיבות פלאות חכמה
חקק יה
יהוה צבאות אלוהי ישראל
אלוהים חיים
אל שדי רם ונישא
שוכן עד מרום וקדוש שמו
ברא עולמו בג' ספרים
בספר ספר וספור עשר ספרות בלימה
עשרים ושתים אותיות
(מתוך "בשלושים ושתיים נתיבות", עמ'12)
קטונתי מלהמליץ על החזקתו של הכרך בכול בית, אך אביא את הדברים שכותב ברוח זו פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית בפתח הספר: "כל מי שהעברית יקרה לליבו ראוי שיחזיק בביתו את הספר הזה וירבה להידרש לו כדי להתענג על שבח הלשון. וגם אם יש כאן חרוזים בנליים, הם אינם מגמדים את הדברים הנפלאים ששרו לעברית מיטבי השיר ועשירי הלשון במשך יותר מאלף וארבע מאות שנה ועד הימים האלה ממש. תבורך לאה צבעוני על כינוס השירים ועל העונג שעתידה האסופה להסב לקוראיה".
