כאשר מתרחש אירוע כה חמור וחריג כמו פרשת המסרונים
רונית פוזננסקי-כץ וערן שחם-שביט, עולות שתי אפשרויות מנוגדות. האחת: שזהו מקרה יוצא דופן; עובדה שזו הפעם הראשונה ב-70 שנות המדינה שנחשף קשר שכזה בין שופט לחוקר. השנייה: שיש עוד מקרים כאלו, אשר נשארים סמויים מן העין משום שדורון הרמן והצלם שלו לא קולטים עדויות פיזיות לקיומם.
זוהי דוגמה ל"תסמונת האור במקרר": האם האור במקרר דולק גם כאשר הדלת סגורה? בשביל לדעת זאת, עלינו לפתוח את הדלת - ואז כמובן שאין לנו תשובה. כנ"ל כאן: כדי לדעת האם זה מקרה יחיד, עלינו לדעת אם יש עוד מקרים כאלו - ועל זה אין לנו תשובה. אבל מה שכן ברור הוא, שמקרים כאלו יכולים להתרחש - ולכן חובה למנוע אותם, או לכל הפחות לצמצם למינימום את מספרם.
כיצד עושים זאת? כמו בכל ריפוי, יש למצוא את שורשי המחלה. במקרה הזה, המשימה קלה מאוד: ההתחככות המתמדת בין שופטים וחוקרים שהם שחקנים חוזרים בתחום המעצרים. בין שמונה לעשרה בתי משפט מטפלים מדי יום כמעט בכל תיקי המעצרים, ובכל אחד מהם יש שופט או שניים המופקדים על התחום למשך כשנה. כאשר כל שופט דן בכמה עשרות תיקים ביום, הוא בא במגע שוטף עם החוקרים הנשלחים מטעם היחידות השונות. התוצאה הטבעית היא היכרות קרובה, שאין בה כל פסול - עד שיש בה פסול.
הפתרון המתבקש הוא פשוט ביותר: רוטציה תמידית בין שופטי המעצרים. מדובר בתיקים שהם "חתיכת תיק", משימה שמעט מאוד שופטים - אם בכלל - אוהבים אותה. אין כאן שפיטה של ממש, אלא סרט נע של החלטות שגרתיות וכמעט זהות. אין כאן חשיפה תקשורתית ומקצועית, אלא לרוב מגע עם שולי החברה ועם סניגורים זוטרים. אבל דווקא בגלל הסיבות הללו, יש גם הצדקה ניהולית לפזר את הנטל.
היתרון היחיד בריכוז התיקים בידי שופט או שניים הוא, שהם יכולים לקיים דיוני המשך בלי צורך לבזבז יותר מדי זמן על התעדכנות בתיק. אבל מדובר בתיקים פשוטים מאוד, שאפשר להיזכר בהם בתוך דקה במהלך הדיון; וממילא קשה לזכור פרטים כאשר יושבים בעשרות תיקים יום אחרי יום. גם אין כאן צורך בהתמקצעות; כל שופט מתחיל יכול ללמוד את התחום במהירות רבה.
לעומת זאת, רוטציה תמנע יותר מדי היכרויות, וגם אם יהיו כאלו - חוקר שיופיע בפני שופט פלוני ביום ראשון, יופיע בפני שופט אלמוני ביום שני. זה לא יגדיל את טווח ההתחככות, אלא יצמצם את "שטח הפנים" שלה. במילים אחרות: התוצאה תהיה שהחוקרים יכירו יותר שופטים, אבל בצורה שטחית יותר - במקום להכיר היטב מספר קטן של שופטים בפניהם הם יופיעו שוב ושוב. ויש עוד יתרון: שופטים שונים יתנו גישות שונות, ואולי גם נקודות מבט שונות על אותו תיק.
המקרה של פוזננסקי-כץ, שבאה מחופשת השבתון כדי לשבת בתיקי פרשת נתניהו-בזק, ממחיש עד כמה הרוטציה נחוצה ועד כמה יש לעמוד על קיומה. היא התבקשה/התנדבה לשבת בתיקים אלו משום שהיא מכירה את החשודים העיקריים עוד מפרשת בזק המקורית - שגם בה דנה לבדה במשך חודשים ארוכים. התוצאה הייתה אותו קשר פסול עם שחם-שביט. אם כמה שופטים היו דנים מלכתחילה בתיק, ואם היא לא הייתה דנה כעת בהסתעפויותיו - כל העסק היה נמנע.
